ושוב כואב....

[חמניה18]

ושוב כואב....

שלום בנות יקרות,
דבר ראשון רציתי להגיד לכולכן תודה אתן עוזרות המון, מסבירות, משתפות ועם כל כך הרבה סבלנות. הפורום הזה ממש הפך לבית בשבילי.
ורציתי לשתף ברגשות ולשמוע מכן- אתמול גילינו שבת דודה של בעלי בהריון.... הרי זה היה צפוי הם נשואים כבר כשנה- שנתיים... ושוב הכאב... ושוב תחושת החוסר שלנו... וההרגשה שאנחנו עומדים במקום כשכולם מתקדמים. ושוב עקפו אותנו בסיבוב...
אנחנו בתחילת התהליך, יודעים ומרגישים שהחלטתנו נכונה ללכת לתרומה. כי הרצון לילד חזק מאוד ורוצים להיות הורים.
השאלות הן, מכן בנות שעברו את התהליך,
האם ההרגשה משתנה בתהליך? האם הודעות הריון פחות כאבו?
האם כשהושג הריון, הודעות הריון עדיין כאבו כי זה הדגיש לכן שהן נכנסו להריון מביצית/זרע שלהם ולא מתרומה?
מרגישה בכל הודעות ההריון האלו כשלון.... שהעקרות שלי היא פגם... שמשפיע על כל הוויתי.
אני בטוחה שכשיהיה לי הילד שלי בידיים הרגשות יהיו שונים, אבל התהליך הוא לא מידי ולוקח זמן... ולמרות ההחלטה עדיין כואב. והכאב הזה קשה מנשוא, ממוטט, חונק, וסכר הדמעות שוב נפתח.... וכל הכוח שאספתי, התפזר ועף ברוח....
** מבקשת סליחה מראש אם במילותיי פגעתי במישהי. מבטאת רגשות פנימיים ושאלות שעולות שרק אתכן אני יכולה לשאול.

חמניה

 

[עוגי555]

מעודד ולא מעודד

מעודד שאת לא לבד.
לא מעודד, שאצלי גם בידיים מלאות ומאושרות, חוטפת בעיטה בבטן מהודעות הריון... חלק יותר חלק פחות, תלוי.
גם חברותיי למסע מעידות על אותו הדבר, בשיחות מלב אל לב.
זה עדיין כואב מאמינה שיכאב תמיד. אף אחד לא יבין מה עברנו, על מה ויתרנו וכמה עמוק הוא העלבון.
יש הריונות שכואבים לי יותר ויש של פחות...
חייבת לומר שזו הייתה לי ממש הפתעה... לא חשבתי שזה ככ יזיז לי...
רוצה כן לעודד אותך שבאמת, הלב מתרחב , מתמלא. החיים מתמלאים בשמחה, סיפוק, נחת והמון המון עבודה ככה שלשמחתינו, לא נשאר המון חלל לכאב ולעלבון.
אני רוצה להאמין שזה שוכך עוד ועוד עם הזמן...
אני רוצה לומר לך שוב שההזדהות איתך מוחלטת בכל רגשותייך, אבל זה פשוט הולך ונעלם ונערם... ומעליו כל הדברים היפים והמאושרים שאת עומדת לחוות. בדוק.
עוגי

 

[קרמבו וניל10]

חותמת על כל מילה!

זה פחות...ועדיין - עדיין כואב...
זה כואב לי לשמוע על חברות בנות גילי ומעלה שנכנסות להריון, כואב לי לשמוע על כאלה שהרו בגיל שעבר את זה שבו אני התחלתי את הטיפולים, כואב לי יותר ככל שהן קרובות אלי יותר... כל המצבים האלה מזכירים לי את האין, את האכזבה מעצמי ומהגוף שלי, את הויתור, את מה שלא יהיה...
אבל - בכל המצבים האלה - הבעיטות שבבטן, ההנאה מההריון, הקשר שהולך ונרקם ביני ובין זו שבתוכי, ההתרגשת של הבן שלי מזה שתהיה לו אחות, הדיבורים של בעלי לקראת המפגש הצפוי עם התינוקת - מזכירים כולם גם גם כמה "יש" יש, ומסייעים לי מאוד.
מאחלת שתגיעי לשם במהירות!

 

[totit8]

חמניה יקרה

תחושת הכישלון מוכרת לי היטב וליוותה אותי במשך 7 שנים של ניסיונות והפלות. בכיתי ימים ולילות רבים, לא היה לי חשק לכלום, לא משפחה, לא חברים, לא בילויים פשוט כלום! שלא לדבר על הודעות על הריונות שריסקו אותי לגמרי.
כשהתחלתי את תהליך התרומה הייתי חדורת מוטיבציה ומלאה באופטימיות ואכן נקלטתי בהחזרה הראשונה.
כשהייתי בשבוע 6 חברה סיפרה לי שנכנסה להריון והיתה לי מין "צביטה" בלב על שהצליחה עם הביציות שלה ואפילו הרגשתי איזושהי תחושת החמצה מהולה בעצב קל.
אבל....היום ממרום שבוע 18 יכולה להגיד לך שאני כבר מאוהבת ומרגישה שהעובר הקטנצ'יק הזה הוא שלי ורק שלי! לפעמים אפילו שוכחת שזו תרומה ורק מחכה לקבל אותו כבר לידיים שלי.
שלא יהיה לך ספק, יש לך מלא כוחות כמו לכל שאר הבנות פה אפילו שאת לא מרגישה כך כרגע. מאחלת לך הצלחה ובמהירות!
אנחנו פה בשבילך
&nbsp

 

[ל11 ששכחה סיסמא]

בתור מי שקינאו בה...

בני הראשון נולד אחרי שנכנסתי להריון בניסיון הראשון בגיל 35. ניסינו וישר היה הריון. כל המשפחה שלי ככה (כל הנשים כמובן) כולל מעל גיל 40, כולל אשה נכה בת 39. היה לי נורא לא נעים מכל הבנות סביבי שלא מצליחות להכנס להריון ולי ברור שלעולם לא תהיה לי בעיה להכנס להריון. ועם כל הבעיות שקרו אח"כ גם חשבתי שאני סגרתי את נושא הבעיות של אמהות וזה החלק שעובד טוב. אז חשבתי...

אז היום אני בהריון מתרומה ולא מקנאה באף אחת שלידי- כמו שתותית כתבה (יש ביננו יומיים-שלושה הפרש), יש לי בבטן בן שבועט והדבר האחרון שאני חושבת עליו זה מאיפה הגיעה הביצית. כל אותן נשים שהתקשו להכנס להריון וקנאו בי היום יושבות עם 2-3 ילדים מביצית שלהן. בדרך הקשה למדתי שאין לי מה לקנא (זה פשוט הפסיק, כן קינאתי פעם בדברים אחרים). לצערי יש לי עוד דוגמאות למי שקינאתי בהן ופגשתי אותן בהקשרים אחרים מאוחר יותר והרגשתי נורא שקינאתי בהן. בת דודה רחוקה הייתה בהריון עד לא מזמן ובשבוע מאוחר מאוד נאלצה לעבור לידה שקטה בגלל מום חמור, עוד שתיים הפילו אחרי מומים שהתגלו בסקירה ראשונה ועוד אחת הפסיק הדופק בשבוע 9.

את עומדת בפתחו של תהליך מופלא שיקרב אליך מאוד את האפשרות להרות. זה נכון שזה לא קסם, ולא בהחזרה הראשונה בהכרח אבל זו הדרך לאמהות. וכמו שכתבה חיבוקיתוש על יומולדת שנתיים של בתה- יש לבת שלה אמא אחרת? עוד כמה שנים יקח עד שהיא תבין בכלל מה זה אומר וגם אז, כמו ילדי אימוץ שיודעים טוב מאוד להפריד בין האמא שילדה אותם לאמא שלהם, למה שירצו אמא אחרת, יש להם אמא אחת... מאחלת לך שעוד שנה, תשבי לצד בת דודתו של בעלך, לכל אחת יהיה הילד שלה והם יהיו אחד ליד השני ואני מבטיחה לך שהדבר האחרון שמישהו יחשוב עליו זה הביצית. והיא תקנא בך שהילד שלך ישן בלילה תקנאי בה שהבעל שלה עוזר יותר....

מה שבטוח שהשתייכות 'לקהילה' שלנו עושה טוב לכולנו.

 

[מאמינקה2]

אהבתי את התשובה

 

[חמניה18]

תודה רבה בנות יקרות

תודה יקירותיי!
המילים והסיפורים שלכן כל כך עוזרים, מרגיעים את הכאב, ואני יודעת שכשאני מרגישה שאני נופלת אתן תתפסו אותי ותעזרו לי להתרומם.
אתן מאוד מחזקות.
חיבוק גדול!
תודה רבה!
חמניה

 

[חיבוקיתוש]

חמניה יקרה

לא קינאתי בהריון של נשים אחרות, ואני לא מקנאת היום בהריונות ובילדים של נשים אחרות שנולדו מביצית שלהן.
רציתי ילד, אבל אף פעם לא הרגשתי שזה הדבר היחיד בחיי שיכול להביא לי אושר. אף פעם לא חשבתי או הרגשתי שבלי ילד אני אומללה או מסכנה או לא בן אדם שלם. כמו שכתבתי בהודעה מאתמול, הבייבי המתוקה שלי בת שנתיים ואני מאושרת איתה בכל ליבי. היא ממלאת לגמרי את הלב שלי. ותאמיני לי שאם כשהתחלתי את הטיפולים מהביציות שלי היתה לי דרך לראות את העתיד ולדעת שהיא מה שאקבל בתרומת ביצית, לא הייתי עושה אפילו טיפול אחד מביצית שלי. היום אני מבינה עד כמה כל הנושא הביולוגי הזה חסר ערך וחשיבות בשבילי. עשיתי כל כך הרבה טיפולים, ואני כמובן בקבוצת סיכון בגללם. זה בהחלט מפחיד אותי. ראיתי לא מעט נשים שעשו טיפולים רבים וחלו שנים לאחר מכן. ראיתי את השכנה שלי שעשתה הרבה טיפולים וילדה שניים. לחתונה של הבן היא הגיעה בשארית כוחותיה ובסיוע של מורפיום. לחתונה של הבת היא לא זכתה להגיע. והיום כשאני אמא לבת המתוקה הזו, אין יום שאני לא מצטערת על כל הטיפולים שעשיתי. אני רוצה לזכות לגדל אותה בבריאות ובנחת. אני רוצה שהיא תגדל עם אמא בריאה ומאושרת.

 

[חמניה18]

הי חיבוקיתוש

תודה על תמיכתך.
לא הייתי מגדירה את הרגשתי העיקרית- קנאה. יש מעט קינאה, אבל העיקר זה הרגשת חוסר שלי ושלנו וכאב על כך. אני יודעת שההריון שלהם לא בא במקום שלנו והם זכאים להריון וילד בדיוק כמונו.
גם לא הייתי מחליפה את "חבילתי" באף חבילה של מישהי אחרת ואני מוקירה ומעריכה את כל מה שיש לי והשגתי בחיי. גם הייתי מוותרת וויתרתי על הרבה בשביל ילד.
אבל כן יש השוואה, במיוחד שאנחנו התחתנו לפני שאר הזוגות, וכולם בהריון או עם ילדים. ואנחנו חשים תקועים מאחור, מרגישים שחיינו נעצרו.
אני בטוחה שכשהילד המיוחל יגיע, האושר והשמחה יציף וימלא אותנו.
פשוט הודעות הריון של אחרים כואבות לי, מעמידות אותי במקום וגורמות לסוג של חשבון נפש וחשבון של איפה אני, איפה אנחנו, איך מתקדמים. ורציתי לשמוע ממכן אם זה משתנה.
יום מקסים!

 

[ל11 ששכחה סיסמא]

אני חושבת שזה משתנה....

כשיש הריון האין פחות משמעותי. ממה שכתבת עכשיו זה בכלל לא קשור בהכרח לתרומה, התרומה רק תוספת. היום יודעת לזהות יתרונות בזה שלא נולד ילד לפני שנתיים ולהתרכז בהריון עצמו כרגע. חברה שעברה מסלול אחר (לא תרומת ביצית אבל דחייה משמעותית בגלל בעיה בלהכנס להריון והפלה) אמרה לי וצדקה- כשזה קורה זה הזמן הנכון והילד הנכון.... ולאור כמות הבעיות שהכרתי בשנה האחרונה שבהחלט בגלל גיל אני שמחה להיות בתרומה מביצית צעירה עם סיכונים נמוכים.

הפספוס היחיד מבחינתי זה העצירה שיש בחיים כשמנסים להכנס להריון. שלב שאמור לקחת מעט זמן ומתמשך.

 

[חיבוקיתוש]

מנסה לענות

אף פעם לא הרגשתי שכל החיים נעצרים אם אין ילד. תדעי לך שהזוגיות נבנית ומתפתחת ומעמיקה בשנים האלה. על כל פנים ככה זה היה אצלנו. כשיש ילד הכל שונה, את הרבה פחות פנויה להשקיע בזוגיות. הפוקוס עובר לילד. לפחות בהתחלה. במובן מסויים אני אסירת תודה על כל השנים האלה שנתנו לנו את כל הזמן שבעולם לעצמנו : לבנות ולפתח את הזוגיות. חוץ מהנקודה של הילד, השנים האלה היו שנים נפלאות אצלנו. טיילנו הרבה מאד, יצאנו הרבה. בגדול, אפשר לומר שנהנינו מהחיים. ידענו גם ליהנות מהחופש. אני לא חושבת שצריך לעצור הכל ולהגיד או קי אם אין לי ילד אז אני תקועה וכל השאר לא שווה. יקירה, מצד אמא שלי יש לי 27 בני ובנות דודים. מרביתם צעירים ממני, ואת מרביתם ראיתי נישאים וומביאים ילדים לפני ולכל אחד מהם גם נולד יותר מילד אחד. האמת היא שזה אף פעם לא הזיז לי. כי לא הרגשתי שבלי זה אין חיים עד שיהיה ילד.
אל תדאגי, אני בטוחה שילד יביא איתו הרבה אושר. אי אפשר אחרת.

 

[קרמבו וניל10]

אני מאוד מזדהה איתך

מרגישה שתחושת התקיעות, הפגימות והעלבון היא טבעית גם אם במצבים בהם יש הרבה בחיים, והן אינן סותרות את ההערכה הזו למה שיש.
יש משהו בתהליך הארוך הזה להרות שנוגע בנקודה מאוד רגישה ובסיסית, ולכן כשהוא לא צולח גובה מאיתנו המון משאבים וגורם להמון כאבים. ואני בהחלט מרגישה שהיו תחומים שבהם המשאבים האלה נלקחו ממקומות אחרים ולא אפשרו לי להתקדם, כפי שהיה יכול להיות אחרת.
זה לא אומר שחייך הם ריקים ושאין גם יתרונות למצב הזה (כמו שחיבוקיתוש כתבה, בין היתר גם ההתחזקות של הקשרהזוגי והאפשרות להינות מהחיים שכוללים פחות מחויבויות ומגבלות), אבל כן לתקופה מסוימת החיים נמצאים תחת צל לא פשוט, שכל עוד לא מתפוגג, קשה לראות בו הזדמנות למשהו טוב. בעיני, זה אפשרי בעיקר בדיעבד.
ולגבי התחושות - הן עוברות המון שינויים - בטוחה שתרגישי בזה כשיגיע ההריון (בתקווה שבמהרה!).

 

[עוגי555]

מסכימה ומזדהה עם קרמבו

אני לדוגמא, הייתי חצי בנאדם. מתה מבפנים.
המחשבה על לא להיות אמא פשוט קרעה אותי לגזרים. שזה גם מה שנתן לי את הכוחות לרוץ קדימה!
כמו שקרמבו אמרה, כן, הייתה תקיעות רצינית בתחומים שונים מכיוון שכל האנרגיות הופנו למקום אחד, והקשיים רוקנו את המאגר.
בדיעבד קל לראות שהתחזקנו וכיף להתגעגע לכל ההרפתקאות שעברנו (בעיקר בזכות בעלי שהשאיר אותי בחיים), אבל כשאני מסתכלת על התמונות אני רואה מאחורי החיוכים שלי את הכאב האדיר שהייתי שרויה בו. אני מאמינה שכך היה צריך להיות ואני רואה שיצא לקשר שלנו טוב מזה, וכל הציפייה הזו הייתה ( ב ד י ע ב ד ) טובה לקשר וגם להכרת הטוב הכפולה ומכופלת שלנו.

 

[עוגי555]

אחדד את הנקודה, זה משתנה מאוד מאוד

את פשוט עוברת לחיות בחצי הכוס המלאה.
לא רק זה: את מתחילה להבין את היתרונות בביצית צעירה, את מתחילה לרחם על בנות שתקועות בטיפולי פוריות רגילים עוברים רופאים ומדלגות מקופה לקופה, כואב לך על אלה.
את מרגישה תחושה של נצחון על הטבע ועל גורלך . את אסירת תודה על הנס שזכית להיות חלק ממנו.
תאמיני ותראי, כל אלה עוד יקרו לך.

 

[חמניה18]

תודה בנות יקרות

תודה על המילים החמות, על השיתוף מניסיונכן.
תודה על החיבוק העוטף.
שולחת חיבוק גדול לכולכן.
חמניה

 

[מאמינקה2]

כתבת יפה

 

[מאמינקה2]

מזדהה עם תחושותיך

גם אני הרגשתי כמוך וכמו הרוב כאן, תחושה של תקיעות בחיים, כאב על מר גורלי ובכיתי המון.
אמנם במהלך כל הכאב והעצב המשכתי לפעול במלוא המרץ כדי להשיג את המטרה, אבל כל הודעת הריון של חברה או בת משפחה קרובה ריסקו אותי.
ככל שהבחורה היהתת קרובה אלי יותר כך לקחתי את זה קשה, הייתי צריכה כמה ימים להתאושש מהבשורה הטובה שלהן והכי כעסתי על עצמי שאני בוכה כשלהן קורה דבר מופלא, אבל לא יכולתי לשלוט בזה.
ברגע שנכנסתי להריון הכל הפסיק, לא כאבתי שום הריון של אישה אחרת וכל האושר חזר לחיי. אז אני מאמינה שגם לך זה יקרה.
בהצלחה רבה מכל הלב!

 

[פיפי99]

אז ככה

מדיניות ההריונות שלי בשנים האחרונות היא כדלהלן:
כל הריון, של כל אישה, כאילו נלקח אישית ממני, ובא באופן אישי על חשבוני. לאף אחת אין זכות להיות בהריון כל עוד אני לא מצליחה, והן כולן נשים חצופות ומעצבנות.
אחרי שהסכמנו על נקודת המוצא, אני מוציאה פטורים למקרים מיוחדים. זאת שהשיגה הריון אחרי שש שנים של טיפולים, מקבלת פטור, ז"א מותר לה, אני מוותרת לה, היא יכולה לקבל את ההריון הזה. הבן דוד מאמריקה שפגש מישהי בת ארבעים ונכנסה להריון חיש קל - פטור. שמחה בשבילם, אם זה לא היה קורה ככה אולי לא היה קורה בכלל.
בעיקרון אין פטורים לילד שלישי. ופלגי משפחה שמדגימים צפיפות הריונות גדולה - נושאים באחריות קולקטיבית.
פעם ישבתי עם חבר קרוב והגינו תכנית להצעת חוק שתעביר כל ילד רביעי במשפחה למשפחה שלא מצליחה ללדת.

עכשיו כשאני ממש בתחילתו של הריון מתרומה (שנתיים אחרי שהתחיל התהליך) אני מגלה שממש לא מציק לי אם הריון הוא רגיל או מתרומה, איו לי קנאה לנשים שהרו מהביצית שלהם (אולי אפילו שמץ של התנשאות הרי הביצית שלי צעירה וחזקה ולא איזה שארית בת 42 חשופה לפגעי הגנטיקה)

בקיצור, אם לתרגם את כל מה שאמרתי עד עכשיו - אני מרשה לעצמי לכעוס על כל הריון שאני רואה, קודם כל לכעוס, לקנא, להתעצבן. ואז מתוך הלגיטימציה הזו לרגשותיי השליליים, הרבה יותר קל לי קודם כל לפרגן כשצריך, אבל גם להתמודד, כי הכל כל כך קיצוני, שזה הופך לפארסה, זה משחרר. זה נהיה מצחיק.

 

[חמניה18]

תודה פיפי

העלת לי חיוך על הפנים

 

[קרמבו וניל10]

הצחקת אותי!