ושוב זה תופס

[אביבסיו]

ושוב זה תופס

בלי שום הכנה מוקדמת. חודשיים וחצי. חשבתי שהנה משהו קרה.. הצלחתי לצחוק בתקופה האחרונה, הצלחתי ממש להתמקד בדברים ולהתמודד עם כל המחשבות ברקע מבלי להשבר! בשניה אחת בלי שום הכנה.. שוב כאב חד! שוב אותו בור ענק. שוב החיסרון שלא נותן לאוויר להיכנס לריאות וחונק, כל כך חונק.. ההבנה שהוא לא יחזור, שנגזרו עליי עוד כל כך הרבה שנים בלעדיו. כל כך צעיר, כל כך אהוב, כל כך שמח.. לא פייר!! איך מצליחים בכלל לאהוב שוב את החיים? איך מצליחה לאהוב שוב את עצמי בלעדיו? מאיפה מוצאת משמעות חדשה ורצון להלך פה על פני האדמה? תמיד אמרתי לו ״שניה אני לא יכולה בלעדיך, שעה שאנחנו לא מדברים ואני משתגעת!!״ חודשיים וחצי... ואני פה לעזאזל ורחוקה מלהשתגע או ללכת מהעולם הזה. מישהו שם למעלה עשה חתיכת טעות כשלקח אותו!!! אני ממש מפחדת ממה שעוד צפוי לי. אומרים שזה הולך ונהפך לקשה יותר ויותר עד שלומדים לחיות עם זה.. יותר קשה מעכשיו??? יותר קשה מהבוקר ההוא??? משקשקת מפחד.

 

[yamkachol]

היי אביב,

את יכולה להירגע.
בדרך כלל, יותר גרוע מעכשיו - לא יהיה.
זו התקופה הנוראית ביותר בה מתמודדים עם שמיטת הקרקע מתחת לרגלינו.
זו התקופה בה אנו נמצאים בהריסות חיינו, ומתחילים לשקם אותם.
זו עבודה קשה ומפרכת, ונושאת עמל (מי שמצליח לעבוד).

כל דבר בזמנו.
כעת יש לך הווה איום - ואת מתמודדת בו.
נראה לי שלא כדאי לך להוסיף דאגות מדומינות על מה צפוי לך.
הרי אינך יודעת מה צפוי.
לכן, לדעתי, כשתגיע לגשר, תחליטי איך לעבור אותו.
היום אינך יודעת לאיזה גשר את צפויה להגיע, ומה יהיה מצבו.

יש לך מציאות מספיק מורכבת ומתישה, שאת זקוקה לכל פירור כוח שקיים בך, להתמודד בה.

אכן, הבור השחור, שואב לתוכו, ללא כל סימנים מוקדמים.
"בום" ואנחנו שם.
מצד שני, באותה מידה,
"בום" ואנחנו יכולים לגלות שאנחנו לא בבור השחור.
זו דרך הנפש להתמודדות קשה מנשוא.
זמנים קשים יותר, וקשים פחות.
קשה מנשוא - ואח"כ הקלה מסוימת.
וחוזר חלילה.
כמו על גלגל ענק.
פעם אנו למעלה,
ופעם אנו למטה.

את שואלת (כפי שגם ביננו רבים שואלים ושאלו) שאלות, שבמציאות שלנו - אין להן תשובות. לפעמים יש תשובות לא חד משמעיות.
זה עוד חלק, מהמירקם המקשה כ"כ בתקופה הזו,
החלק של "אי שליטה".
אנו כמו על "רכבת הרים".
וכמו ברכת הרים, שהכל בשליטה (בעצם), כך גם מצבנו..
זו דרכה של הנפש להתמודד בעוצמות כאלה של משבר.
משבר קיומי.

זה קשה, זה איום וזה נורא - וזה אפשרי.
זה מנהגו של עולם.
אנו לא הראשונים ולא האחרונים.

אז
אל פחד.

את בתקופה,
ו"עוד" יום שעובר
- הרווחת "פחות" יום לסבול.
כפי שנאמר בזמנו בצבא:
"עוד לא נולד המניאק שעצר את הזמן".

השנה הראשונה (בערך- כל אחד והקצב שלו), הינה הנוראית ביותר.
הרי, יש לך - פחות חודשיים וחצי.

חגי

 

[klik50]

חודשיים וחצי

אביב גם אני בדיוק במצב כמו שאת חודשיים וחצי שנפל עלי המכה הזו וכל מה שאת כתבת אני בדיוק חווה
כל יום עליות וירידות החיוך אם מגיע זה לא אותו חיוך והצחוק לא קיים כרגע בליבי.אבל למעשה לא נותר ברירה אלא לנסות להרים את עצמנו וכך החלטתי לעשותץ השבוע אני חוגגת יום הולדת 50 אני יודעת שבעלי תכנן מסיבה גדולה וטיול לקריבים טוב אבל אנחנו מתכננים ומישהו משנה את זה כך שאביב , אני מאלה ששורדת!!!