ושוב אתכם

ושוב אתכם


כתבתי כאן מעט בעבר, תחת ניק אחר, כשהצעיר היה... צעיר יותר. מאז שנולד חשדתי, ראיתי סימנים ויצאתי לאט לאט מדעתי (והסביבה כמובן מכחישה). אבחונים רבים (כולל אסה"ר בגיל שנה ו10) אמרו שנראה שמדובר באיחור התפתחותי בלבד. אותי לא שכנעו. והנה, הצעיר בן שלוש והסימנים הולכים ומתרבים. כל קשר בינו לבין בן 3, הוא מקרי בהחלט. אנחנו מתחילים אבחון מחדש באסה"ר. אני אחרי המפגש הראשון "שיחת הורים". כבר מהשאלות שנשאלו, קיבלתי חיזוק נוסף לכך שאני צודקת. שהילד על הרצף. נקבע לנו כבר תור לאבחון הקוגניטיבי ואני בהיסטריה. לא מהמפגש כמובן, אלא מהידיעה מה מצפה לי בסוף הדרך, שנראית קרובה מתמיד. (שולחת)
 

TikvaBonneh

New member
בכל סוף יש התחלה חדשה

סוף האיבחון הוא תחילת המסע שתעשו יחד, מסע שבו תראי את הילד שלך מתקדם כמו שכבר הפסקת לקוות. זו תכלית האיבחון. לדעת מה הטיפול הנכון ולהתחיל לטפל. בהצלחה.
 

dina199

New member
אל תהי בהיסטריה.

מספיק שכל השנים הסביבה חשבה שאת היסטרית. עכשיו כשתהיה לכם ביד אבחנה מדוייקת , כל דבר ייכנס למקום שלו. לא רוצה להגיד שהיה יותר קל, אבל יהיה יותר מסודר
 

poet

New member
וייי לא להתייאש

בסוף הדרך מצפה לך הקלה נפשית ולא רק בגלל שזה סיום של תהליך ממושך , אלא בגלל שאת יודעת ומבינה לאן דברים הולכים. כמו כן אם אכן מדובר ב ADOS (לפי האב' הקוגנטיבי) , תוכלו לקבל הרבה יותר תשובות ודרכי טיפול ,מאשר הורים לילדים שמאבחנים בגיל צעיר יותר. כמו כן מזמין אותך לקומונה להורים החדשים , http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?communaID=39576&r=1
 

schlomitsmile

Member
מנהל
קחי נשימה עמוקה- באמת, לא מטאפורית
עכשיו אנסה לכתוב כמה שורות, בתקוה שהן יעזרו לך לראות אור בקצה המנהרה
איבחון אינו גזר-דין, הוא כמו סימון במפה- באמצעותו אנחנו יודעים היכן אנחנו נמצאים, מה שמאפשר לנו את ההערכות להמשך הדרך. בהנחה שהאינטואיציות שלך נכונות, והילד א"ס, (וגם לנו ההורים יש הפתעות לפעמים ומסתבר שהאינטואיציות שגו) הדרך צפויה להיות ארוכה ומתפתלת, אבל אם תתני לה, היא תהיה גם מופלאה. בלתי צפויה. לי זה מזכיר טיפוס על הר גבוה: קשה, לפעמים הברכיים פקות, לפעמיים הכל כואב, לפעמים צעדים רועדים על סף התהום- אבל איזה נוף מרהיב! איזה אויר צלול! חוץ מזה, ממליצה מאד על הטקסט הזה: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/Articles/Article.aspx?ForumId=612&aId=104140
 
מה מחכה בסוף הדרך?

מנסיון שלי עם הבן שלי, בסוף האבחון (לא סוף הדרך) חיכה לי אותו ילד מתוק שאני אוהבת, רק שהפעם הוא קיבל גם כמה אותיות שהמשמעות שלהן היא שאני יכולה לבנות תכנית פעולה כדי לסייע לו. הדרך שלנו כהורים לילדים עם PDD משולה לריצת מרתון (האמת היא שחינוך ילדים בכלל הוא ריצת מרתון רק שאנחנו זכינו לראות את הריצה הזו מקרוב). בריצה כזו, חשוב מאוד לשמור על הכוחות. להקפיד לתחזק את הזוגיות, לא לשכוח את עצמנו, לא לשכוח ילדים נוספים אם יש בבית. כתבו כאן נכון, שסוף זו התחלה חדשה. הכותבת של PDD לא אומרת על הבן שלך שום דבר מלבד שיש לו קושי. בשיחה שהיתה לי עם הבן שלי (בן 10.5) על PDD, סיפרתי לו שלכל אחד מאיתנו יש קושי במשהו אחר. לחלק מאיתנו לקושי יש שם מוגדר (PDD, ADHD וכו') וחלק מאיתנו לא. הקושי הוא רק קושי. היום הוא מודע יותר לקושי וזה מסייע לו להתמודד בחלק מהמצבים החברתיים/תקשורתיים שהוא נתקבל בהם ביום - יום. מה שמאפיין את הבן שלי זה שהוא מקסים, טוב לב, שחקן כדורגל מצויין, חכם, מצחיק ושיש לו חיוך מתוק ורגישות שאני כלכך אוהבת. והוא גם PDD, אבל זה הקושי והאתגר שלו בחיים. וזה לא אומר עליו כלום. בהצלחה!
מיכל
 
למעלה