ושוב איתכן..
ושוב איתכן..
המחשב קרס. אחרי אינספור הורדות של קבצי וידיאו (כמובן סרטי ילדים) נאלצתי לאשפז אותו לשלושה ימים. בינתיים הספיקו גם לקרות דברים. חייבת לספר. יום ג השעה 13:00 דר' פרחי מתקשר: "אתי לא דיברנו, מה שלומך.." "נכון הייתי קצת מבואסת והחלטתי החודש לקחת חופש ונדבר בסוף החודש.." כפי שציינתי כבר פעם אני חיה עם חרדות נטישה (מפחדת לנטוש) אז החלטתי לא לגלות לו שגמרנו. יום ג' 14:00 אפרת מתקשרת: "את צריכה לספר לו. העולם קטן" (סליחה על ציטוט לא ממש מדוייק!) אפרת מחכה על הצד השני ואני עוזרת אומץ ומתקשרת: "תראה, זה לא אתה..זה אני..אני מאוד מעריכה אותך ומודה לך אבל רוצה שינוי. מבקשת את ברכתך לנסות משהו חדש. מאמינה בך אבל רוצה לנסות אחר." והוא מקסים כ"כ. ממש כמו להיפרד מחבר. יום ג'. 18:30 (למי שלא עקבה אנחנו עדיין ביום ג'). אני מגיעה לאסותא. פגישה ראשונה אצל פרופ' לב-רן. לפתע אני שומעת את האחיות משוחחות. דר' פרחי צריך להגיע.לא עוברת דקה ומישהו נוגע בשערי. אני מסתובבת. פרחי!!!! בכיתי מולו כמו שלא בכיתי אף פעם. כזה מן בכי של בטא שלילית כשכ"כ מקווים שיצליח. האחות היתה כ"כ מבינה ואמרה שזה קורה כל הזמן..(כן, בטח!) אני יודעת שבמעבר לאסותא עשיתי את הצעד המתבקש אבל התחושה הזו שפתאום אני לבד ואין מי שיוביל אותי ויכוון ממש ערערה לי את הביטחון. בקיצור לענייננו. פרוטוקול שונה לחלוטין. במקום דקא קיבלתי צטרוטייד מהיום החמישי של ההורמונים ועד השאיבה. ולפני השאיבה כנראה רק דקא ע"מ למנוע קוסטינג. (מה שקרה בפעם האחרונה..) אני מריחה שינוי אוויר וכ"כ מקווה שזה יצליח! תגעגעתי.
ושוב איתכן..
המחשב קרס. אחרי אינספור הורדות של קבצי וידיאו (כמובן סרטי ילדים) נאלצתי לאשפז אותו לשלושה ימים. בינתיים הספיקו גם לקרות דברים. חייבת לספר. יום ג השעה 13:00 דר' פרחי מתקשר: "אתי לא דיברנו, מה שלומך.." "נכון הייתי קצת מבואסת והחלטתי החודש לקחת חופש ונדבר בסוף החודש.." כפי שציינתי כבר פעם אני חיה עם חרדות נטישה (מפחדת לנטוש) אז החלטתי לא לגלות לו שגמרנו. יום ג' 14:00 אפרת מתקשרת: "את צריכה לספר לו. העולם קטן" (סליחה על ציטוט לא ממש מדוייק!) אפרת מחכה על הצד השני ואני עוזרת אומץ ומתקשרת: "תראה, זה לא אתה..זה אני..אני מאוד מעריכה אותך ומודה לך אבל רוצה שינוי. מבקשת את ברכתך לנסות משהו חדש. מאמינה בך אבל רוצה לנסות אחר." והוא מקסים כ"כ. ממש כמו להיפרד מחבר. יום ג'. 18:30 (למי שלא עקבה אנחנו עדיין ביום ג'). אני מגיעה לאסותא. פגישה ראשונה אצל פרופ' לב-רן. לפתע אני שומעת את האחיות משוחחות. דר' פרחי צריך להגיע.לא עוברת דקה ומישהו נוגע בשערי. אני מסתובבת. פרחי!!!! בכיתי מולו כמו שלא בכיתי אף פעם. כזה מן בכי של בטא שלילית כשכ"כ מקווים שיצליח. האחות היתה כ"כ מבינה ואמרה שזה קורה כל הזמן..(כן, בטח!) אני יודעת שבמעבר לאסותא עשיתי את הצעד המתבקש אבל התחושה הזו שפתאום אני לבד ואין מי שיוביל אותי ויכוון ממש ערערה לי את הביטחון. בקיצור לענייננו. פרוטוקול שונה לחלוטין. במקום דקא קיבלתי צטרוטייד מהיום החמישי של ההורמונים ועד השאיבה. ולפני השאיבה כנראה רק דקא ע"מ למנוע קוסטינג. (מה שקרה בפעם האחרונה..) אני מריחה שינוי אוויר וכ"כ מקווה שזה יצליח! תגעגעתי.
