ושאלה על דמי כיס

[סקרלט אוהרה 2]

אני לגמרי איתך.

האמת שמעולם לא הבנתי מה המשמעות של נתינת דמי כיס. זה רשמי כזה, ולא ברור (לי, לי)

אצלנו מעולם לא חילקו דמי כיס. לפני כל יציאה ווידאו שיש לנו כסף, ונתנו סכום שסביר ליציאה המתוכננת והתוספות הנלוות + ראו שיישאר עודף לא רב, והעודפים הצטברו לזמנים שסתם רצינו לבזבז, ולכספים שהיו לנו מימי הולדת, דמי חנוכה וכו'. אם היה לי חסר הייתי באה ומבקשת כסף, והייתי מקבלת סכומים סבירים בהתאם לגיל מבלי להיחקר ולהישאל. היתה מערכת אמון מלאה סביב הנושא הזה (הסתובבתי שנים בגילאי תיכון עם אשראי של ההורים, מבלי שבדקו אחרי. השתמשתי בו פעמים בודדות, ורק לדברים שהם שמחו שעשיתי, אבל זאת לא התנהלות שמתאימה לכל הורה וילדים)

חייבת לציין שלגמרי לא היינו מהילדים שקונים צעצועים / ממתקים בדרך אל ומבית הספר. היה כל מה שרצינו בבית, ובשפע, והצורך בלקנות "משהו" לא היה גדול. יכול להיות שעם ילד שכל יום רוצה לרכוש את הטרנד התורני, כדאי להגביל בסכום. אבל בגדול, אני מאמינה בחינוך ולא במגבלה טכנית. מעדיפה להביא אותו להבנה למה זה מיותר, ולא למנוע קניה ע"י תקצוב.

בגילאי תיכון, השיטה הנ"ל נמשכה + כספים שהרווחנו מעבודות אקראיות או קבועות (בייביסיטר וכאלה). וכך היה לנו כסף להוצאות "חריגות" או סתם לשימושנו הפרטי או לחיסכון (שהתחלנו כולנו מסודר בגיל 16 בערך, בלי קשר למה שחסכו עבורנו.)

 

[פרת וחידקל]

התחשבנות הפוכה יש גם אצלנו..

והוא גם גובה ריבית...
את צודקת שהשאלה מי ממן מה קיימת גם ככה, אבל בגלל שאין להם הכנסה סדירה, לא רלוונטי לומר "את זה אני לא קונה, ואם תרצה תממן מהכסף שלך" אם הכסף שלו נגמר ויש עוד חצי שנה עד חנוכה. כרגע לגדול עוד יש מאה ומשהו, הצעיר נשאר עם שקלים בודדים (הסבתות נותנות לפי גיל ולכן הוא בחיסרון).
ועד עכשיו הייתי בגישה שלך ולכן באמת לא נתנו דמי כיס. אני שואלת שוב כי הם הביעו רצון ברור ונראה לי שזה נפוץ אצל בני גילם, כך שנראה לי פייר לפחות לשקול ברצינות. בנוסף, לאחרונה עלו כמה וכמה דרישות של הצעיר ביניהם לקנות דברים שסירבתי לקנות אבל נראו לי בדיוק הדברים שלהם נועדו דמי כיס.

 

[maysher]

השאלה באמת למה הולך דמי הכיס

כי למשל כרטיס לסרט עולה 40 ש"ח. גלידה אחר-כך עוד 10 ש"ח
אז נניח החלטתי על 50 ש"ח דמי כיס לחודש אבל במקרה יצא שהילדה רוצה ללכת לעוד סרט באותו חודש? אז היא לא תלך רק כי נגמר לה הכסף? כי אולי בחודש הבא לא תלך בכלל.
אצלי כרגע החלוקה היא כזאת
יש להן כסף שקיבלו מסבא וסבתא (הן מקבלות סכום מאוד נאה שתיהן, לא לפי הגיל לימי הולדת, סכום שאמור להספיק למתנה מכובדת) אבל השנה החליטו שהן קונות אקס בוקס עם הכסף הזה (אנחנו משלימים) מה זה משאיר אותן בעצם בלי כסף משלהם.
אז סוכם שהקטנה תקבל 20 ש"ח לחודש והגדולה 25 ש"ח ומזה יקנו כל מיני שטויות שהן רוצות. למשל מחק מדליק או כמו שכתבה הססנית פופוקרן בסרט. שאני כמו הססנית חושבת שהמחיר שלו מופקע ואם היא כל כך רוצה לקנות- בשביל זה יש לה את דמי הכיס.
אבל אני כן אשלם על הכרטיס לסרט ופיצה אם תלך עם החברות. לא אתן סכום גבוה מדי והן צריכות להחזיר עודף.
בעיקרון יש לי אחת סופר מחושבת בבית שגם ככה נגד צריכה ומגבילה את עצמה בכל דבר, ממש בעיה לקנות לה משהו. היא מבחינתה לא צריכה שום דבר ויש לי את הדגם ההפוך שלה אני כן מעדיפה לתת ושתחליט בעצמה איך לבזבז כדי שבכל זאת תבין מהו תקציב.
אני גאה בעצמי שהיום הם בחיים לא יבקשו ארטיק בבריכה כי יודעות שארטיק קרח שם עולה 5 ש"ח ואותו ארטיק בדיוק במכולת השכונתית עולה 1 ש"ח ובגלל ששתיהן טובות בחשבון, הן כבר הבינו בעצמם שמדובר בקניה לא משתלמת במיוחד (כמובן שדיברנו על לקוח שבוי וגמישות בביקוש ועצה)

 

[סקרלט אוהרה 2]

...

בשביל זה לא צריך מתכונת קבועה של דמי כיס. אני לא אוהבת דיונים על "מי משלם" בין הורה לילד. זה מוזר לי. אם הגעתי למסקנה שהוא צריך, גם אם הוא מתפנק, כי פינוק זה צורך, אני אשלם. אם אני לא מרשה מאידאולוגיה כלשהי (בריאות, בזבזנות, לא יודעת) אני לא רוצה שהוא יקנה, גם לא מכספו שלו. אם אני רוצה להיענות לצורך אבל כרגע לא מתאים לי, מעדיפה לשמור את זה למועד שזה כן יתאים לי (יום הולדת, חג, צ'ופר על התנהגות חיובית) ורק אם זה לא אפשרי (כי זה קשור לכאן ועכשיו) - ייכנס העניין של "מהכסף שלך". מתקשה לחשוב על מקרים כאלה, אם החינוך מראש הוא להתנהלות נכונה.

אשמח אם תתני דוגמאות, כי אצלי עדיין לא בגיל המתאים, וזה מעניין.

אגב, אני לא חושבת שילד לא צריך כסף משלו. אני בהחלט חושבת שכן (בגילאים בוגרים יותר, לא בגילאי הבנות שלי עדיין), גם בשביל תחושת העצמאות וגם טכנית, אם הוא בדרך הביתה וצמא, הוא צריך שיהיה עליו משהו. אבל דווקא השיטה שהיתה נהוגה אצלנו נראית לי טובה, כי היה לנו כסף בשוטף, בסכומים לא גדולים מדי, אבל בלי שזה היה תחת איזושהי הגדרה של דמי כיס עם החלטה מראש מה משולם ממנו ומה לו, ובלי שהוא ניתן בזמנים קבועים. אני חושבת שזה גרם לזה להיות נון אישיו, ואני אישית מעדיפה כך, אבל כאמור, עוד לא נדרשתי לעניין

 

[moma422]

זה קצת מזכיר לי את המינון של המחשב

אני זוכרת שאת אמרת שאת לא רוצה לקבוע מקסימום כי אז הם ידאגו למלא את המיכסה של צפיה במחשב.
האמת, לצערי שממש צדקת.

אז נראה לי שברגע שיש דמי כיס , יהיו כאלו שיחסכו למטרות גדולות ... וכאלו שיבזבזו בכל הזדמנות סתם.

 

[פרת וחידקל]

ושאלה על דמי כיס

הילדים שטחו שוב את תחינותיהם לקבל דמי כיס. עד עכשיו (בני 11 ו-8) הסתדרנו בלי (הם מקבלים מהסבתות כסף בחנוכה, ולפעמים גם בפורים, ומבזבזים במתינות לאורך כמה חודשים).
הבכור הגיע לגיל שבו הוא גם מסתובב לבד והולך עם חברים וזה נראה לי כבר יותר מתאים לתת לו דמי כיס, אבל ברור שאם אתן לו אתן גם לאחיו.

נניח שנסכים - איך זה עובד? בעיקר - איך מחליטים מה הם צריכים לממן מדמי הכיס שלהם ומה מבקשים מאיתנו? האם הם לוקחים ארנק בכל פעם שיוצאים או שמתחיל ספר התחשבנות של "זה מדמי הכיס, אבל תשלמי ואני אחזיר לך?" (כשיצא לנו לעשות סידורים כאלה תמיד הרגיש לי קטנוני לגבות את החוב אחר כך). ואיך קובעים כמה נותנים? זה תלוי גיל או לתת אותו הדבר לשניהם?

 

[maysher]

אבל זה העניין, מותר לך לחשוב שזה מיותר

כי בעיניך זה מיותר באמת ובעיניה זה סופר חשוב. נניח אני חושבת שמחק בריח של תות ב5 ש"ח מיותר. והיא ממש חושקת בו. אבל היא רוצה גם את העט המיוחד וגם צמיד ליד. כל הדברים שאני חושבת שהם לא באמת נחוצים. כאן נכנסים דמי הכיס שלה לתמונה. אני מוכנה לתקצב דברים שלא נחוצים בעיני (אלא שאני אוסרת כמו ממתקים עם צבעי מאכל אסורים כך ואחרת) ב20 ש"ח לחודש. היא תחליט אם לקנות מחק ועט או לחסוך לקנות חבילת טושים זוהרים שעולים 40 ש"ח.
כשהיתי נערה, לא היו לי דמי כיס אבל היה מותר לקחת מאבא שלי מהכיסים כסף קטן. לא שטרות אבל כסף קטן כן. ולהשאיר עודף שהגיע בכסף קטן. אבל אם היתי צריכה משהו גדול- היתי צריכה לבקש וכאן היו יכולים להגיד לי כן או לא, בהתאם להשקפת עולמם.
בכל מקרה אצלנו זה לא באמת אישיו ובטח לא ניתן בזמנים קבועים, בכלל לא מבינה איך זה אמור לעבוד עם אמא שסובלת מבעיות קשב וריכוז וארגון וסדר זה לא צד החזק שלה. אז בתאוריה יש דמי כיס, הם מצטברים בתאוריה, מדי פעם הבנות נזכרות שיש להן איזה 100 ש"ח כל אחת, הגדולה מעדיפה לתרום, הקטנה לפעמים תורמת ולפעמים מבזבזת על עצמה ולפעמים שתיהן ממשיכות לחסוך- אז בפרקטיקה זה לא עובד מסודר במיוחד, אבל בתאוריה קיים
יש לי חברה שנותנת לילדים דמי כיס, עם טבלת אקסל וריבית שילדים מקבלים על הכסף אם הם מחליטים לא לבזבז, אבל שם מנהל העניין אבא רואה חשבון, ככה שהם באמת מצליחים לשמור על הנושא. ועדיין גם הבת שלהם מקבלת בשוטף כסף כשהיא הולכת לסרט נניח או בריכה. זה לא יוצא מדמי הכיס שלה. נראה לי אצל כל החברות של הבנות נושא הבילויים לא נכלל כלל תחת ההגדרה של דמי הכיס, אבל בזבוזים קטנים בהחלט.

 

[פרת וחידקל]

אם כי כשמגדירים מלכתחילה שדמי כיס מיועדים

למה שאני לא מתכוונת לקנות להם, הכול זה "סתם". השאלה היא רק אם זה 10 פעמים "סתם חבילת סופרגול" או פעם אחת "סתם חולצת כדורגל" שהוא לא צריך.
אני עדיין משנה את דעתי פעם בחמש דקות. נחשוב.

 

[סקרלט אוהרה 2]

לכן אני מתייחסת לצורך שלה.

אם נלך על הדוגמא שהבאת: היא רוצה מחק זוהר, ובעיני זה טפשי, בסכומים קטנים אין לי בעיה לקנות. שתהנה. ואז נניח שהיא רוצה גם טושים זוהרים - אשאל מה היא מעדיפה, את המחק או הטושים, והיא תחליט. ואם היא תרצה גם את הצמיד וגם את העט - זה כבר עניין של חינוך, ומכיוון שנראה לי שזה מוגזם וזה המקום לשים גבול, זה לא משנה האם היא משלמת או לא, וכאן אסביר שהיא יכולה להחליט על דבר אחד שניים, בהתאם למה שהיא החליטה, ולשמור את השניים הנוספים לפעם אחרת.

אבל גם אם נלך איתך, לא צריך דמי כיס. השיטה של "עודף" בעיני יותר נעימה והרבה פחות רשמית. אני לא רואה את עצמי בגילאים קטנים (בגילאי תיכון זה כבר אחרת, בפרט אם הם "עובדים" ובעלי הכנסה עצמאית גם אם נמוכה) דנה במי משלם מה ומאיזה כסף. הם צריכים, או סתם "בא להם" בגבול ההגיוני - יאללה, בכיף. עלי. אם לא, שיחכו לפעם אחרת או יחליטו על מה לוותר.

אני גם לא אוהבת את "אתם חייבים לי" ו"מגיע לי". לא רוצה שהם יבואו אחרי חודש ויאמרו שלאור העובדה שחודש לא נתתי דמי כיס, אני "חייבת להן" או "מגיע להן" 400 ש"ח (או מאה, לא משנה). לא יודעת. לא נעים לי באוזן.

גילוי נאות: אין לנו קטע כזה של לקנות דברים קטנים. ממש לא. משתי סיבות: 1. יתרונות הפריפריה. לכל מקום נוסעים באוטו, אז לא עוברים בדרך בכל מיני חנויות. ואני גם לא מסתובבת איתן כמעט אף פעם בקניונים וסופרים. אם כבר כן - הן בהחלט תקבלנה צ'ופר אם תרצנה, כי זה פעם ב... 2. הן גדלות עם שפע מטורף. יש להם סבתות, אמא שלי במיוחד, ש"לפנק לפנק לפנק" נכתב עליה ואליה, ויש להן הכל מהכל, כל הזמן. אני מנווטת את זה פחות לשטויות ויותר למשחקים איכותיים, ומוודאת שהיא לא קונה משהו בלי לוודא שאני אכן מעוניינת בו, זאת הדרך שלי לפחות לשלוט על כמויות ועל כפילויות. כך שנראה לי שהצורך בא על סיפוקו, והן באמת מרגישות שלא חסר להן כלום. וכשכן - אני משלימה בשמחה, כי מדובר על דברים ממש קטנים (חוברות עבודה, בעיקר)

שוב - יהיה להן כסף עצמאי ביום שהן תתחלנה להסתובב לבד. אין ספק. אבל הוא יהיה שילוב של עודף מכסף שהבאנו להן, עם מתנות וכספים שקבלו מכולם.

אגב, לגדולה יש איזה קופת חיסכון. אני נותנת לה לקחת את כל המטבעות שיש לי בתיק לפעמים, או דברים כאלה (רק לפעמים, זה לא עומד לאף אחת מאיתנו בראש). הפעם היחידה שהיא השתמשה בה היה כדי לתרום לצדקה

 

[maysher]

אין הבדל גדול בין הגישות שלנו

אבל אצלנו אין סבים מפנקים בשוטף (צד אחד נותן כסף ליום הולדת ו50 ש"ח מתנת אופיקומן) והצד השני גם יכול לתת פה ושם 20 ש"ח אבל אף צד לא קונה להם מתנות אף פעם. ולמרות שאנחנו חיות בקניון השכונתי, אני עדיין לא קונה להם דבר כשאנחנו שם, אולי כי אנחנו שם על בסיס כמעט יומיומי (בעיקר בגלל הסופר, שאני קונה שם קניות לבית ומעדיפה לעשות קניות קטנות מאשר קניות גדולות פעם בשבועיים)
אז לפעמים כשאנחנו קופצות לקנות מתנה לחברה או מסיבה מוצדקת אחרת (והבנות כמעט תמיד איתי, במצב כזה מעדיפות לא להשאר בבית לבד ואם אחכה שבעלי יהיה בבית, לא אגיע לשם בחיים) הן יכולות לבקש לפעמים משהו. אז את מפעילה שיקול דעת ואני במקרה הזה מעדיפה שהן יפעילו שיקול דעת בנוגע לקניה. לא אני- אלא הן ופה ההבדל. אני רוצה שהן יקבלו החלטה האם כדאי להן לקנות את השטות הזאת או לא. כי ברור שבשבילי 20 ש"ח זה גרושים אבל בשבילה זה לא והיא צריכה להחליט בעצמה מה היא רוצה, עד כמה היא רוצה ולהחליט במסגרת התקציב שעומד לרשותה.

 

[סקרלט אוהרה 2]

הן מקבלות החלטה

האם לקנות את המחק או הטוש

ושלך יותר גדולות. שלי עדיין לא. אבל אני מאד אוהבת את האופן בו חונכתי בהקשר הזה - גדלנו לגמרי בלי התחשבנות בקטע הכלכלי, אבל עם המון חינוך, ויצאנו כולנו עם שילוב מאד בריא של חיים מחושבנים ומאוזנים מבחינה כלכלית , בלי עיניים גדולות והלוואות, עם חריצות ואמונה בלהשיג דברים בעשר אצבעות, אבל עם יכולת להעיף את החשבון בצד לפעמים, ולאפשר לעצמנו להתפנק ולהיות לארג'ים כשצריך (בגבול הסביר, כמובן) בלי נקיפות מצפון.

הקרדיט להורי

 

[moma422]

אני מתקשה עם הכסף

אין לנו בעיה כלכלית אבל כנראה שאני לא אדם נדיב במיוחד בקנית שטויות. ובקטע הזה בנזוגי מאזן אותי.
אין לי בעיה מצד שני להוציא סכומים גדולים על חוויות: קיטנות, פעילויות משמעותיות, חוגים מענינים וכו... אבל רכישת הפיצ'פקעס שנזרקים אחרי חצי שעה מבעסת אותי.
הקטן מאוד אוהב לקנות לשם הקניה. באמת לא אכפת לי לקנות משהו שהוא משתמש אבל ההתנסות שלי שהוא מתלהב וזונח. בחופש למשל התחלנו עם כדורגל (שניים למען האמת , כי הראשון התפוצץ 10 דקות אחרי שהוא קנה אותו), שמהרגע שקנינו הוא כמובן לא שיחק בו.
היה גם שלב הכדורסל שכבר לא קניתי, אמרתי שנחכה שבועיים ואם הוא ירצה (הוא לא) אז נקנה. עכשיו הוא רוצה מיניאטורות...
אין להם דמי כיס, לא מקבלים הרבה מתנות...

הגדול עובד לפעמים בבית, אז אני משלמת לו, אין לו דמי כיס.
בדר"כ ממנת את הדברים שהוא רוצה. הוא יותר שקול.

 

[adif11]

אני נתתי דמי כיס במשך תקופה מסוימת

והפסקתי וכבר כמה שנים שהם מקבלים לפי הצורך ולא על בסיס שבועי.
בזמנו זה נראה לי כמו רעיון נפלא, שילמדו ערך של כסף, שילמדו להתנהל עם כסף, לדחות סיפוקים, לחלק משאבים וכו'
זה דוקא קרה ויאמר לזכותם שההתנהלות שלהם עם כסף כנערים היום מאוד הגיונית ומתוכננת ,אבל אז בשלב כל שהוא
נמאס לי מהויכוחים מי ממן מה (אני או דמי הכיס שלהם) ושיגעה אותי העובדה שבזבזו על שטויות
רק כי היה להם קצת כסף בכיס כשברור היה לי שאם לא היה הם אפילו לא היו חולמים לבקש כסף כדי לקנות.

 

[אמא של היידי]

בן השבע שלי מקבל, הקטנה טרם

והסיבה העיקרית מבחינתי היא תחושת העצמאות. חשוב לי לתת להם ככל האפשר שליטה בחייהם, עצמאות, יכולת להחליט על עצמם. ההרגשה שאתה קטן וחסר ישע ומישהו, אפילו אבא ואמא, שולט בך ברמת המסטיק, נראית לי מבאסת (סליחה על הדרמטיות). אז נכון שהוא צעיר, ועוד אפילו לא לוקח איתו ארנק באופן מסודר, אבל אם אנחנו הולכים לאנשהו ואני מרשה רק ממתק או חטיף אחד לכל אחד והוא רוצה גם ממתק וגם נקניקיה בלחמניה או שתיה, זה מאפשר לו לומר שהדבר השני על חשבונו והוא יחזיר לי בבית. וכך דברים קטנים אחרים. היכולת שלו "להחליט על עצמו" חשובה לי.

בינתיים קצת קשה לי לאזן בין הקטנה שלא מקבלת דמי כיס (היא באמת לא בשלה לזה, עוד לא בת שש) לגדול שכן מקבל, אבל זה מסתדר היות שהיא מקבלת קצת על בסיס לא קבוע, ואגם, ם הוא קונה לו משהו, אנחנו מאזנים בדר"כ וקונים לה משהו דומה. ברור שזה קצת בעייתי, כמו שהשאלה שהעלו פה מה הוא קונה ומה אנחנו היא לא טריוויאלית, אבל כאמור, העצמאות חשובה לנו.

מטרות נוספות, כמובן, הן ההבנה של ערך הכסף והיכולת הטכנית לשלם, לקבל עודף, להכיר את המטבעות והשטרות (בשביל זה צריך כמובן שיהיה לו כסף, לא חייבים דמי כיס קבועים).

 

[imasarit]

אצלנו אין דמי כיס קבועים

יש לכל אחד סכום כסף ממתנות ימי הולדת, חגים וכד',
ואם נגמר וצריכים - מקבלים.

כששקלנו את הנושא, הגענו למסקנה שעדיף להימנע מ"התחשבנויות" כמו שכתבת,
ולכן מעדיפים לתת לפי הצורך.

אם בכל זאת מחליטים לתת, זה בהחלט תלוי גיל.

 

[פרת וחידקל]

תודה, מעניין לקרוא. הייתי בטוחה שרוב הילדים

מקבלים דמי כיס מגיל 9-10-11 ככה. אני אשמח לשמוע עוד דעות וגם עוד סכומים.

 

[אמא של היידי]

בחבר'ה של בן השבע מקובל 10 שקלים לשבוע

 

[נשיקולדה המקורית1]

אני בגישה דומה לשל סקרלט

אם כי אצלי הם גדולים יותר אז פרקטית זה קצת שונה...
לא נותנת דמי כיס. שני הגדולים מסתובבים עם כסף עליהם כי נוסעים באוטובוס לבי"ס. אנחנו נותנים את הכסף. הם אומרים כשהם צריכים (חשוב לנו שיהיו להם לפחות 20 ש"ח בארנק. כשאין הם מבקשים). בגלל שהמינונים נראים לנו סבירים אנחנו לא יותר מידי חוקרים (לרוב, אם הם מחכים יותר מידי זמן לאוטובוס קונים לעצמם שתייה/לחמניה/ יוגורט במכולת שצמודה לתחנה ואנחנו סבבה עם זה..)
כשהם יוצאים עם חברים אנחנו נותנים כסף על-פי התכנית עם קצת אקסטרות. עודף בשטרות מחזירים, בכסף קטן משאירים אצלם.
בעיקר חשוב לי שזה יהיה נון-אישיו ובנוי על אמון ועל שיחה על צרכים וצריכה.