ועכשיו לבד
New member
ועכשיו לבד
במהלך השנים ידענו להכאיב לא מעט אחד לשני, אבל איכשהו זה החזיק מעמד בגלל נקודות האור שלמרות הכל היו לאורך הדרך. כרגע היא רוצה לעזוב. אני לא מאשים אותה. הכאבתי לה כמו שאסור להכאיב לאישה, לאדם.
אולי זה הצעד הנכון אבל כרגע הלב שלי נקרע ואני כותב מתוך מסך של דמעות. עם כל מה שעברנו עדיין תמיד ראיתי אותה לצידי ביום שאעזוב את העולם הזה. היא היתה העוגן האמיתי בחיים שלי, למרות שתקופות רבות לא הערכתי מספיק את העובדה הזו.
כרגע הכל מבולבל אצלי- אני חושש שהפרידה ממנה תהיה קשה מנשוא. שהפרידה ממנה תגרום לי לשקוע בתוך החור השחור שלי בלי רצון לצאת ממנו או להרים ראש. אני גבר של אישה, של בת זוג. אני לא רואה את עצמי כ"אני" אלא כ"אנחנו". תמיד זה היה כך, מגיל 17 וחצי וב 33 השנים שבאו אחר כך.
אני כותב ובוכה- עלי, עליה, עלינו, על הילדים שלנו. אין לי את מי להאשים אלא רק את עצמי, אבל זה לא מנחם ולא עוזר.
כל כך קשה לי לחשוב על זה . קורע את ליבי מבפנים לחתיכות קטנות קטנות ואני רק מקווה שיום אחד אוכל לאחות אותן מחדש.
במהלך השנים ידענו להכאיב לא מעט אחד לשני, אבל איכשהו זה החזיק מעמד בגלל נקודות האור שלמרות הכל היו לאורך הדרך. כרגע היא רוצה לעזוב. אני לא מאשים אותה. הכאבתי לה כמו שאסור להכאיב לאישה, לאדם.
אולי זה הצעד הנכון אבל כרגע הלב שלי נקרע ואני כותב מתוך מסך של דמעות. עם כל מה שעברנו עדיין תמיד ראיתי אותה לצידי ביום שאעזוב את העולם הזה. היא היתה העוגן האמיתי בחיים שלי, למרות שתקופות רבות לא הערכתי מספיק את העובדה הזו.
כרגע הכל מבולבל אצלי- אני חושש שהפרידה ממנה תהיה קשה מנשוא. שהפרידה ממנה תגרום לי לשקוע בתוך החור השחור שלי בלי רצון לצאת ממנו או להרים ראש. אני גבר של אישה, של בת זוג. אני לא רואה את עצמי כ"אני" אלא כ"אנחנו". תמיד זה היה כך, מגיל 17 וחצי וב 33 השנים שבאו אחר כך.
אני כותב ובוכה- עלי, עליה, עלינו, על הילדים שלנו. אין לי את מי להאשים אלא רק את עצמי, אבל זה לא מנחם ולא עוזר.
כל כך קשה לי לחשוב על זה . קורע את ליבי מבפנים לחתיכות קטנות קטנות ואני רק מקווה שיום אחד אוכל לאחות אותן מחדש.
