חשבתי על זה בימים האחרונים
(זה גם קשור לשאלה השניה שלך, על האושר) (וזה גם קשור לשאלה ששאלתי את אמא שלי כשהיתי בן 7. שאלתי אותה למה אנחנו חיים*) כמה הקדמות: אין לי מטרה בחיים, ואני לא מרגיש צורך במטרה או ביעוד. וגם, אף פעם לא הרגשתי מחובר לכלל החברה, וגם הרגשתי תמיד שכולם משחקים משחק שאני לא שותף אליו. אבל קרה לי כמה פעמים, בכל מני נקודות זמן בחיים, שאחרי החוויה ידעתי: "זה זה!", "עכשיו אני חי באמת". הרגעים האלו היו רגעים של עניין וסקרנות, תחושה, ועירנות. בעיקר עירנות מוחלטת. כי כשיש לי עירנות, אני מודע, בכוח, לכל הדברים האחרים: הם שם כל הזמן. זה קרה לי כשזחלתי למערות קבורה עתיקות וחשוכותץ כשטיילתי לבד על צוקים מתפוררים בגובה מאות מטרים. כשברחתי ממוות ודאי בהזדמנויות שונות. כשהייתי צריך לארגן ולהרים פרויקטים שהיו גדולים עלי בכמה מידות ושכללו ניהול עם אנשים בעלי מודעות יותר גבוהה משלי. זכרונות של אינטראקציה עם יצורים לא אורגניים בילדות. כשראיתי מה עובר על החתול שלי, כשהוא יוצא החוצה. וגם בכמה חלומות אינטנסיביים במיוחד. בשניה הזאת בדיוק, כשאני עייף, וטרוד, ועובד, וברמת מודעות של צינצנת, כל מה שדוחף אותי להמשיך זה הזכרון של אותם רגעים, והידיעה שזה קיים, ולשם אני אגיע, ומגיע. אני רוצה להיות במודעות מוחלטת, ובעירנות תמידית, ובתדר "נכון". אני רוצה לממש ולחווֹת 110% של עצמי, זה מבט בעיניים, תחושה, מצב. ואני לא יכול, ממש לא יכול, להיות בנאדם "רגיל", או להיות "גם כאן וגם שם", כי כבר הייתי שם, וראיתי את המימוש האמיתי של "אשכר". בשבילי אין דרך ביניים. אין בכלל פרופורציות בין זה לזה. (*התשובה שלה, "בשביל להנות", אף פעם לא סיפקה אותי ב-100%)
