Goggle Girl
New member
ועוד פרק! חלק א
היה זה אחר הצהריים כשקוג'י עזב את חדרה של איזומי והתחיל לנדוד במטרה למצוא את חדרו שלו, או יותר נכון לומר, את חדרו של קואיצ'י. הוא הלך לאיבוד, כמובן, אבל לא ממש היה אכפת לו. הטירה הייתה ענקית וסיפקה מראות חדשים רבים לאיש הצעיר. רעשים באו מקרבת מקום והוא עקב אחריהם, יצר הסקרנות גובר על מי שהתיימר להיות נסיך. הוא עבר את הדלתות ומשני צידיו, שומרים קפצו להקשב. לרגע הוא היה בשוק לפני שנפנף בידו באי וודאות ומלמל 'חופשי'. הם נרגעו, ועיניו סרקו את האולם. היה זה אולם אימונים לטירונים החדשים, וכמה מהם בחנו את יכולתיהם של האחרים. ניצוץ של תקווה התיישב בליבו. 'בבקשה, תהיה כאן...' ליבו צנח כשלא מצא את טאקויה, אפילו בפעם השלישית. "מחפש מישהו, הוד מעלתו?" השומר שאל. "לא, אני פשוט..." הוא פנה ללכת, רק לבוא פנים אל פנים עם האחד אותו חיפש. טאקויה נכנס עם ארבור, השניים מדברים בלהט. 'כמו שהוא ואני דיברנו...' כששני הנערים הבחינו בו, ארבור קפץ להקשב. "הוד מעלתו!" קוג'י לא שם לב אליו, עיניו קבועות על טאקויה. "איך קוראים לך? אני שכחתי מאז הטקס היום, מצטער." הוא אמר בקול רך, סומק נבוך על לחייו מהתירוץ הגרוע. טאקויה ענה בפשטות. "קאנבארה טאקויה, הנסיך קואיצ'י." ה'נסיך' הניד בראשו לביטול. "פשוט קרא לי קואיצ'י. בוא ננסה את זה שוב." ארנור עמד והסתכל על המחזה לפניו בעוד טאקויה גירד את אחורי ראשו לעומת ידו המושטת של קוג'י. "היי. קוראים לי... קואיצ'י." הוא חצי מעד על לשונות. ארבור היה היחיד שניראה ששם לב, אבל הוא היה המום מכדי לנשום, שלא לדבר על לדבר. הנער השחום בהה ביד המושטת לרגע לפני שהחזיר את המחווה, מחייך בכנות. "היי. טאקויה. נעים לפגוש אותך... קואיצ'י." "התענוג כולו שלי. זאת חתיכת אחיזה יש לך שם." פשוט העם החזיר את ידו, מסמיק קלות. "אני, אר, זאת אומרת..." "מה דעתך על דו קרב?" "הא?" "אתה יודע, להלחם אחד בשני?" כמו מדגים, קוג'י שלף את חרבו ופגע באחת מבובות האימונים, מחזיר את החרב חזרה לנדן. הקרב שלו עם וולף לימד אותו שהחרב היוותה מוקד תשומת לב גדול מדי ושאסור לו לנופף בה יותר מדי. "אתה בפנים?" הבעת פניו השתנתה מהלם לאור וטאקויה הנהן. "בטח שאני בפנים!" "בתנאי אחד." "שהוא?" "נשתמש באלה." טאקויה תפס את חרב האימונים שנזרקה לעברו והרים גבה. "אנחנו לא רוצים לסדוק לך את החרב החביבה שלך, נכון?" האושר הפך לכאב ופליאה. 'הוא... איך הוא...' מבחין בהבעת פניו של טאקויה, קוג'י צחקחק בעצבנות. "מצטער, קשה לי להבין שיש חרבות טובות משלי. זה השיגעון שלי, לכולם יש אחד." טאקויה חייך לא ממש בביטחון, אבל החיוך המדהים שקוג'י הפנה אליו גרם לכל החששות להעלם. בדיוק כמו בבית. "קדימה!" "כן אדוני!" "אולי לא הייתי צריכה..." איזומי תהתה כשהחזיקה את כמוסות הקסם בידה. הנסיך עזב זמן קצר לפני כן, ומילותיו של הליצן רדפו אותה. "אני אנצח בזה, ויהי מה! הנסיך יאהב אותי חזרה!" היא שילבה את כפות ידיה כמו בתפילה והביטה בשמש מעבר לחלון. "קואיצ'י-סאמה... בבקשה תאהב אותי. אני לא יכולה בשום מקרה להפסיד לליצן השטני הזה! אני לא!" לאחר רגע של דממה, היא זרקה את הכמוסות מחוץ לחלון וסגרה אותו. "אין טעם בלהשתגע ככה... אולי אני אלך לראות אותו... הוא הפסיד שיעור היום בגלל הטקס... כן, זהו. אני אבקש מלווה לתת לי את השיעור שלו... הוא תמיד אומר כמה מתקדם בחומר הנסיך שלנו... כן, זה מהשאני אעשה." ועם החלטה זו, נחישותה גובלת בטירוף, איזומי עזבה את חדרה, פעמוניו של הליצן עדיין מדנדנות באוזניה. ליבו של טאקויה דהר כשנעמד בפוזת לחימה על משטח האימונים. העימות המפתיע תפס את תשומת ליבם של כל הנוכחים, וכל הצוערים הביטו בשניים בפליאה. "אתה רועד." קוג'י אמר ברכות. "מהתרגשות." טאקויה ענה, כל צורתו אומרת ביטחון עצמי מופרז. "יופי. חבל היה לי לחשוב שאתה פוחד ממני." "פוחד? אני ממש באקסטאזה!" "אז למה שלא תתחיל אתה? אני אענה." טאקויה נזכר ברגע בו הנער מולו אמר את אותם הדברים לגיבור מלחמה ישן. תנועותיו היו חינניות וחלקות, ומכאיבות. כמעט כמו מישהו שהכיר מאז לידתו. "אם זה לא חצוף מדי עבורי לבקש... קואיצ'י..." קוג'י צפה בו בסקרנות בעוד טאקויה נשך את שפתו, מגייס את האומץ שלו. "בבקשה, בוא נתחיל יחד!" מלמולים מילאו את האולם, כמעט כמו בקרב של קוג'י נגד וולף. לאחר רגע, קוג'י חייך בשביעות רצון. הוא לא יכל להסכים עם האפשרות שאולי יצטרך להלחם בטאקויה בכל דרך אחרת. ובשומעו את התגובה מפי מי שאמור היה להיות הנסיך, טאקויה נאנח בהקלה. "אני אשמח." "אז אנא, הרשו לי להקפיץ אתכם!" שני הנערים פנו לראות את לווה עומד בכניסה. הוא החזיק מטבע זהב בידו, מוכן להטיל אותו. "וואו, זה באמת לווה!" טאקויה אמר, משתאה. "כן, זאת גם הייתה התגובה שלי." "אה?!" "אה, מה?" "מה אמרת כרגע?" "כל, כלום! לא אמרתי כלום!" "טוב..." 'הוא מוזר קצת...' טאקויה פתאום הבחין שהוא בהה בקוג'י, והניד בראשו בפראות. 'תפסיק! הוא לא קוג'י, הוא לא!, קולו של לווה עצר אותו מלחזור על המשפט עוד מספר מאות פעמים. "כשהמטבע יפגע בריצפה, שניכם תתחילו. הבנתם?" "אתה כן אמרת משהו." טאקויה פלט, מתווכח בצורה ילדותית. קוג'י לא נשאר חייב והחזיר בדיוק באותה צורה. "לא אני לא." "כן אתה כן." "לא אני לא!" "כן אתה כן!" "לא!" "כן!" "לא!" "כן!" לווה מצמץ בעיניו מספר פעמים, מבולבל לגמרי מהתנהגותו של נסיכו. 'מה קורה כאן? אף פעם לא ראיתי אותו כל כך... חי!' "אני עמדתי בדיוק כאן ואני אומר שאמרת משהו!" "טוב, אני הנסיך ואני אומר שלא אמרתי כלום!" הפסקה. "אני לא יכול להתווכח עם זה, נכון?" "אתה מוזמן לנסות." "אני אעשה בדיוק את זה!" "עכשיו אתה מדבר!" השניים חזרו לעמדות הלחימה שלהם, חרבות האימונים מוכנות, מבטי רצח בעיניהם... ואיש לא זז מילימטר. "מה..." "תטיל את המטבע, לווה!" שניהם נבחו על המורה, שמיהר להטיל את המטבע. "למקומות..." השניים לא שברו קשר עין, איש לא מוכן להיות זה שיביט הצידה ראשון. "...היכון..." 'טאקויה... אני שמח שפגשתי אותך כאן.' 'למה אני עצבני? זה הנסיך קואיצ'י... הנסיך, לא מישהו שהכרתי כל חיי... קואיצ'י... יוש.' המטבע פגע בריצפה, מפיק צליל שהדהד ברחבי האולם כולו, גורם לכולם לעצור את נשמתם בעוד שני הנערים קמו לתחייה בעת ובעונה אחת. חרבות האימונים פגעו אחת בשנייה שוב ושוב, מאיימות לשבור זו את זו מחוזק המכות. "מי אתה אומר ינצח..." ארבור הביט בלווה שצפה בקרב בעיניין אך ברוגע. הוא עמד למלמל את תשובתו כשהסתבר שהמורה לא דיבר אליו כלל. "...אה, וולף?" הצוער הביט אחורה לדלת ומצא שם את וולף, נשען כנגד הקיר, ידיו שלובות. הוא הביט בקרב מזווית עינו, אך עדיין הבחין ביותר מאשר הנער, גם אם זה היה מנסה בכל כוחו. "קשה לומר. שניהם מכירים היטב את סגנון הלחימה של השני משום מה... מעניין למה." "תחושות בטן טובות?" "רק אם אתה עיוור מספיק להאמין בזה." הוא החזיר את תשומת ליבו לקרב בזמן לראות את קוג'י מבצע את אותו מהלך בו השתמש להפיל את וולף, אך טאקויה התחמק מזה בקלות. "זה מהלך טוב... אתה לימדת אותו את זה?" "לא." "מעניין." "מאוד." הקרב נמשך ללא בעיות, למרות שחוסר בטחונו המוחלט של טאקויה מול יריבו נהיה ברור יותר ויותר. 'למה? זה לא פחד רגיל מפני יריב חדש... מה אתה מסתיר מאיתנו... _קואיצ'י_ סאמה?'
היה זה אחר הצהריים כשקוג'י עזב את חדרה של איזומי והתחיל לנדוד במטרה למצוא את חדרו שלו, או יותר נכון לומר, את חדרו של קואיצ'י. הוא הלך לאיבוד, כמובן, אבל לא ממש היה אכפת לו. הטירה הייתה ענקית וסיפקה מראות חדשים רבים לאיש הצעיר. רעשים באו מקרבת מקום והוא עקב אחריהם, יצר הסקרנות גובר על מי שהתיימר להיות נסיך. הוא עבר את הדלתות ומשני צידיו, שומרים קפצו להקשב. לרגע הוא היה בשוק לפני שנפנף בידו באי וודאות ומלמל 'חופשי'. הם נרגעו, ועיניו סרקו את האולם. היה זה אולם אימונים לטירונים החדשים, וכמה מהם בחנו את יכולתיהם של האחרים. ניצוץ של תקווה התיישב בליבו. 'בבקשה, תהיה כאן...' ליבו צנח כשלא מצא את טאקויה, אפילו בפעם השלישית. "מחפש מישהו, הוד מעלתו?" השומר שאל. "לא, אני פשוט..." הוא פנה ללכת, רק לבוא פנים אל פנים עם האחד אותו חיפש. טאקויה נכנס עם ארבור, השניים מדברים בלהט. 'כמו שהוא ואני דיברנו...' כששני הנערים הבחינו בו, ארבור קפץ להקשב. "הוד מעלתו!" קוג'י לא שם לב אליו, עיניו קבועות על טאקויה. "איך קוראים לך? אני שכחתי מאז הטקס היום, מצטער." הוא אמר בקול רך, סומק נבוך על לחייו מהתירוץ הגרוע. טאקויה ענה בפשטות. "קאנבארה טאקויה, הנסיך קואיצ'י." ה'נסיך' הניד בראשו לביטול. "פשוט קרא לי קואיצ'י. בוא ננסה את זה שוב." ארנור עמד והסתכל על המחזה לפניו בעוד טאקויה גירד את אחורי ראשו לעומת ידו המושטת של קוג'י. "היי. קוראים לי... קואיצ'י." הוא חצי מעד על לשונות. ארבור היה היחיד שניראה ששם לב, אבל הוא היה המום מכדי לנשום, שלא לדבר על לדבר. הנער השחום בהה ביד המושטת לרגע לפני שהחזיר את המחווה, מחייך בכנות. "היי. טאקויה. נעים לפגוש אותך... קואיצ'י." "התענוג כולו שלי. זאת חתיכת אחיזה יש לך שם." פשוט העם החזיר את ידו, מסמיק קלות. "אני, אר, זאת אומרת..." "מה דעתך על דו קרב?" "הא?" "אתה יודע, להלחם אחד בשני?" כמו מדגים, קוג'י שלף את חרבו ופגע באחת מבובות האימונים, מחזיר את החרב חזרה לנדן. הקרב שלו עם וולף לימד אותו שהחרב היוותה מוקד תשומת לב גדול מדי ושאסור לו לנופף בה יותר מדי. "אתה בפנים?" הבעת פניו השתנתה מהלם לאור וטאקויה הנהן. "בטח שאני בפנים!" "בתנאי אחד." "שהוא?" "נשתמש באלה." טאקויה תפס את חרב האימונים שנזרקה לעברו והרים גבה. "אנחנו לא רוצים לסדוק לך את החרב החביבה שלך, נכון?" האושר הפך לכאב ופליאה. 'הוא... איך הוא...' מבחין בהבעת פניו של טאקויה, קוג'י צחקחק בעצבנות. "מצטער, קשה לי להבין שיש חרבות טובות משלי. זה השיגעון שלי, לכולם יש אחד." טאקויה חייך לא ממש בביטחון, אבל החיוך המדהים שקוג'י הפנה אליו גרם לכל החששות להעלם. בדיוק כמו בבית. "קדימה!" "כן אדוני!" "אולי לא הייתי צריכה..." איזומי תהתה כשהחזיקה את כמוסות הקסם בידה. הנסיך עזב זמן קצר לפני כן, ומילותיו של הליצן רדפו אותה. "אני אנצח בזה, ויהי מה! הנסיך יאהב אותי חזרה!" היא שילבה את כפות ידיה כמו בתפילה והביטה בשמש מעבר לחלון. "קואיצ'י-סאמה... בבקשה תאהב אותי. אני לא יכולה בשום מקרה להפסיד לליצן השטני הזה! אני לא!" לאחר רגע של דממה, היא זרקה את הכמוסות מחוץ לחלון וסגרה אותו. "אין טעם בלהשתגע ככה... אולי אני אלך לראות אותו... הוא הפסיד שיעור היום בגלל הטקס... כן, זהו. אני אבקש מלווה לתת לי את השיעור שלו... הוא תמיד אומר כמה מתקדם בחומר הנסיך שלנו... כן, זה מהשאני אעשה." ועם החלטה זו, נחישותה גובלת בטירוף, איזומי עזבה את חדרה, פעמוניו של הליצן עדיין מדנדנות באוזניה. ליבו של טאקויה דהר כשנעמד בפוזת לחימה על משטח האימונים. העימות המפתיע תפס את תשומת ליבם של כל הנוכחים, וכל הצוערים הביטו בשניים בפליאה. "אתה רועד." קוג'י אמר ברכות. "מהתרגשות." טאקויה ענה, כל צורתו אומרת ביטחון עצמי מופרז. "יופי. חבל היה לי לחשוב שאתה פוחד ממני." "פוחד? אני ממש באקסטאזה!" "אז למה שלא תתחיל אתה? אני אענה." טאקויה נזכר ברגע בו הנער מולו אמר את אותם הדברים לגיבור מלחמה ישן. תנועותיו היו חינניות וחלקות, ומכאיבות. כמעט כמו מישהו שהכיר מאז לידתו. "אם זה לא חצוף מדי עבורי לבקש... קואיצ'י..." קוג'י צפה בו בסקרנות בעוד טאקויה נשך את שפתו, מגייס את האומץ שלו. "בבקשה, בוא נתחיל יחד!" מלמולים מילאו את האולם, כמעט כמו בקרב של קוג'י נגד וולף. לאחר רגע, קוג'י חייך בשביעות רצון. הוא לא יכל להסכים עם האפשרות שאולי יצטרך להלחם בטאקויה בכל דרך אחרת. ובשומעו את התגובה מפי מי שאמור היה להיות הנסיך, טאקויה נאנח בהקלה. "אני אשמח." "אז אנא, הרשו לי להקפיץ אתכם!" שני הנערים פנו לראות את לווה עומד בכניסה. הוא החזיק מטבע זהב בידו, מוכן להטיל אותו. "וואו, זה באמת לווה!" טאקויה אמר, משתאה. "כן, זאת גם הייתה התגובה שלי." "אה?!" "אה, מה?" "מה אמרת כרגע?" "כל, כלום! לא אמרתי כלום!" "טוב..." 'הוא מוזר קצת...' טאקויה פתאום הבחין שהוא בהה בקוג'י, והניד בראשו בפראות. 'תפסיק! הוא לא קוג'י, הוא לא!, קולו של לווה עצר אותו מלחזור על המשפט עוד מספר מאות פעמים. "כשהמטבע יפגע בריצפה, שניכם תתחילו. הבנתם?" "אתה כן אמרת משהו." טאקויה פלט, מתווכח בצורה ילדותית. קוג'י לא נשאר חייב והחזיר בדיוק באותה צורה. "לא אני לא." "כן אתה כן." "לא אני לא!" "כן אתה כן!" "לא!" "כן!" "לא!" "כן!" לווה מצמץ בעיניו מספר פעמים, מבולבל לגמרי מהתנהגותו של נסיכו. 'מה קורה כאן? אף פעם לא ראיתי אותו כל כך... חי!' "אני עמדתי בדיוק כאן ואני אומר שאמרת משהו!" "טוב, אני הנסיך ואני אומר שלא אמרתי כלום!" הפסקה. "אני לא יכול להתווכח עם זה, נכון?" "אתה מוזמן לנסות." "אני אעשה בדיוק את זה!" "עכשיו אתה מדבר!" השניים חזרו לעמדות הלחימה שלהם, חרבות האימונים מוכנות, מבטי רצח בעיניהם... ואיש לא זז מילימטר. "מה..." "תטיל את המטבע, לווה!" שניהם נבחו על המורה, שמיהר להטיל את המטבע. "למקומות..." השניים לא שברו קשר עין, איש לא מוכן להיות זה שיביט הצידה ראשון. "...היכון..." 'טאקויה... אני שמח שפגשתי אותך כאן.' 'למה אני עצבני? זה הנסיך קואיצ'י... הנסיך, לא מישהו שהכרתי כל חיי... קואיצ'י... יוש.' המטבע פגע בריצפה, מפיק צליל שהדהד ברחבי האולם כולו, גורם לכולם לעצור את נשמתם בעוד שני הנערים קמו לתחייה בעת ובעונה אחת. חרבות האימונים פגעו אחת בשנייה שוב ושוב, מאיימות לשבור זו את זו מחוזק המכות. "מי אתה אומר ינצח..." ארבור הביט בלווה שצפה בקרב בעיניין אך ברוגע. הוא עמד למלמל את תשובתו כשהסתבר שהמורה לא דיבר אליו כלל. "...אה, וולף?" הצוער הביט אחורה לדלת ומצא שם את וולף, נשען כנגד הקיר, ידיו שלובות. הוא הביט בקרב מזווית עינו, אך עדיין הבחין ביותר מאשר הנער, גם אם זה היה מנסה בכל כוחו. "קשה לומר. שניהם מכירים היטב את סגנון הלחימה של השני משום מה... מעניין למה." "תחושות בטן טובות?" "רק אם אתה עיוור מספיק להאמין בזה." הוא החזיר את תשומת ליבו לקרב בזמן לראות את קוג'י מבצע את אותו מהלך בו השתמש להפיל את וולף, אך טאקויה התחמק מזה בקלות. "זה מהלך טוב... אתה לימדת אותו את זה?" "לא." "מעניין." "מאוד." הקרב נמשך ללא בעיות, למרות שחוסר בטחונו המוחלט של טאקויה מול יריבו נהיה ברור יותר ויותר. 'למה? זה לא פחד רגיל מפני יריב חדש... מה אתה מסתיר מאיתנו... _קואיצ'י_ סאמה?'
