ועוד מעט שנה
לא הרגשתי איך השנה הזו עברה. נראה שהכל קרה אתמול. כנראה שבגלל שהפסקתי לחיות, להרגיש, לשמוח- כל יום דומה לשני, הזמן טס וההבנה שזה לתמיד פשוט בלתי אפשרית.
אמא הלכה ברגע. אני כל הזמן תוהה- מה אילו...בשיחה האחרונה שלנו בטלפון באותו יום-אולי היא ניסתה להגיד לי משהו, אבל הייתי כל כך עסוקה עם הילדים ואמרתי לה שנדבר אחר כך. והיא אמרה בנימה מוזרה: "אחר כך?"
וזאת הפעם האחרונה שדיברנו.
התעוררתי משנת לילה כשאבא צורח בטלפון: " אמא הולכת למות, אמא הולכת למות"...
והאמבולנבס מתעכב ולא מוצא את הבית שלהם...
וה"החייאה" של 45 דקות. טוב שלא ראיתי את זה. אני מתביישת שלא הייתי מסוגלת...שלחתי את בעלי לבית שלה ואני בינתיים בבית שלי צורחת ובוכה ומחבקת את הילדה שלי בת ה-6 שקמה באמצע הלילה מהצעקות שלי ובוכה יחד איתי...
ואחר כך עוד 13 ימים נוראיים בבית חולים לצידך כשאת לא מגיבה ואני בוכה על כתפיו של השומר בשער. והצוות הרפואי לא מסתכל לי בעיניים.
ודיבורים על מוסד סיעודי, אפוטרופסות וכל מיני זוועות נוספות וחוסר ידיעה כמה זמן זה ייקח.
והפתק שלי בכותל שאם זה קרה - אז שיתנו לך לפחות למות בכבוד.
והטלפון הזה ביום ה-13 - תבואו מהר, הדופק איטי, נשאר לה 20 דקות.
ואני רצה במסדרון- ואני רואה איש דתי מוציא מהחדר שלך גופה מכוסה בסדין.
ואני צועקת " אמממממא, זאת אמא שלי..."
וההקלה (שאני מתביישת בה עד עכשיו ...) על זה שלפחות לא חווית את ההזוועות של המוסדות הסיעודיים ושהלכת מאיתנו כמו שאת - יפה, צעירה ואהובה לנצח.
אמא - את בליבי תמיד
לא הרגשתי איך השנה הזו עברה. נראה שהכל קרה אתמול. כנראה שבגלל שהפסקתי לחיות, להרגיש, לשמוח- כל יום דומה לשני, הזמן טס וההבנה שזה לתמיד פשוט בלתי אפשרית.
אמא הלכה ברגע. אני כל הזמן תוהה- מה אילו...בשיחה האחרונה שלנו בטלפון באותו יום-אולי היא ניסתה להגיד לי משהו, אבל הייתי כל כך עסוקה עם הילדים ואמרתי לה שנדבר אחר כך. והיא אמרה בנימה מוזרה: "אחר כך?"
וזאת הפעם האחרונה שדיברנו.
התעוררתי משנת לילה כשאבא צורח בטלפון: " אמא הולכת למות, אמא הולכת למות"...
והאמבולנבס מתעכב ולא מוצא את הבית שלהם...
וה"החייאה" של 45 דקות. טוב שלא ראיתי את זה. אני מתביישת שלא הייתי מסוגלת...שלחתי את בעלי לבית שלה ואני בינתיים בבית שלי צורחת ובוכה ומחבקת את הילדה שלי בת ה-6 שקמה באמצע הלילה מהצעקות שלי ובוכה יחד איתי...
ואחר כך עוד 13 ימים נוראיים בבית חולים לצידך כשאת לא מגיבה ואני בוכה על כתפיו של השומר בשער. והצוות הרפואי לא מסתכל לי בעיניים.
ודיבורים על מוסד סיעודי, אפוטרופסות וכל מיני זוועות נוספות וחוסר ידיעה כמה זמן זה ייקח.
והפתק שלי בכותל שאם זה קרה - אז שיתנו לך לפחות למות בכבוד.
והטלפון הזה ביום ה-13 - תבואו מהר, הדופק איטי, נשאר לה 20 דקות.
ואני רצה במסדרון- ואני רואה איש דתי מוציא מהחדר שלך גופה מכוסה בסדין.
ואני צועקת " אמממממא, זאת אמא שלי..."
וההקלה (שאני מתביישת בה עד עכשיו ...) על זה שלפחות לא חווית את ההזוועות של המוסדות הסיעודיים ושהלכת מאיתנו כמו שאת - יפה, צעירה ואהובה לנצח.
אמא - את בליבי תמיד
