שרית הספרית2
New member
ועוד ליום השואה.....
מכתב לאי שם אמא ואבא גיבורים שלי חזרתי מאדמת פולין, אותה אדמה ששניכם נולדתם עליה ונשבעתם שכף רגליכם לא תדרוך בה שנית. פסעתי עם תלמידי, בני נוער מקסימים, בחרדת קודש על אותם השבילים באושוויץ בירקנאו, על אותן האבנים, שבשביל כל אחד מכם אמא ואבא, אז עוד בנפרד, היו כמעט התחנה הסופית בחיים. כל המסע שאלתי את עצמי כל-כך הרבה שאלות. שאלות שרציתי לשאול כל זמן היותכם לצידי אבל לא העזתי, בשל המסר שהעברתם בשתיקה לא לנבור בעבר, לא לפתוח פצעים שאף פעם לא יצליחו להגליד. פשוט, לחיות את ההווה, לחשוב על העתיד ולהיות אופטימיים, שהרי תמיד יכול להיות רק טוב יותר ממה שאתם עברתם... אמא יקרה, לא פלא שכל חייך דאגת לשמור עלינו כל-כך קרוב אלייך. בגיל 12 בגטו לוד'ז איבדת את כל הקרובים לך: אביך שהיה ב"בונד" נאלץ לברוח מייד עם פתיחת המלחמה. אימך נפטרה מול עינייך מרעב וטיפוס. סבך וסבתך נלקחו למוות. אחותך הקטנה רחל שהחבאת בין המצעים במרתף, נרצחה בגז אגזוז המשאית. יד ביד עם אחיך הצעיר ממך אברהם, יצאת את חומות הגטו ביום שחוסל. נדחפתם לתוך קרונות הרכבת שהובילו לאושוויץ ושם בהינף היד המפורסמת איבדת את הקשר עם אחיך והובלת לתאי הגזים. מספר חודשים לפני שנפטרת סיפרת לי בפעם הראשונה איך מרגישים שנייה לפני המוות, כמה רוצים לחיות למרות הכל... לאחר שהופשטת וגולחת נעמדת בטור עם שאר הנשים. כל אחת דחפה את השנייה קדימה ורצה לאחור, כדי להרוויח עוד דקה של נשימה. למזלך ואף פעם לא הבנת איך זה קרה דווקא לך, הגיעה משאית ולקחה 50 נערות לעבודה במחנה ברגן- בלזן. שם, בתום המלחמה, מתוך מבט אל כל הזוועה שנשארה מאחור, קמת על רגלייך ובחרת בחיים. אמא, 60 שנה מאוחר יותר, ביום שישי, על חורבות תאי הגזים באושוויץ בירקנאו, ערכנו טקס זיכרון לכל אלה שמזלם לא שפר כשלך והדלקנו נרות לכבוד השבת. אבא יקר, אסיר מספר 111814. לפני יציאתי למסע ניסיתי בפעם הראשונה בחיי להיזכר במספר שהיה חקוק לך על היד, על הלב... מספר שכל חייך ניסית להסתיר, כמו למחוק את העבר ולא הצלחת. אבא, מעולם לא רצית לספר לנו על שעבר עליך במחנה, מה נאלצת לעשות כדי לקבל מנת מזון בה התחלקת עם מכרים בודדים שנותרו מעיירת הולדתך, לאחר שאבדת שם את משפחתך. היום אני יודעת קצת יותר ויש בידי הוכחה מקורית מארכיון אושוויץ שהיית שם, כנגד כל מכחישי השואה. אבא, האם גם אתה ידעת שבדיוק 22 שנה לאחר הגעתך לאושוויץ נולדה הבת הקטנה שלך? כל יום במשך השנה שהיית שם, הצצת בתהום הכיליון. לאחר הפצצת המחנה הובלת ב"צעדת המוות" טובע בשלג ובבוץ. בשארית כוחותיך ברגליים כושלות, הצלחת לברוח ולהסתתר בבור בו היו שפכים של חזירים, עד תום המלחמה. כשיצאת מאותו הבור התבוננת סביב, תפסת את יופי החיים ועוצמת היצירה והמשכת להאמין... אמא ואבא הגיבורים הפרטיים שלי, היום שאתם כבר לא בין החיים, נותר לי לבקש מכם סליחה על כל אותן הפעמים שקצת התביישתי בהורים המבוגרים שלי שלא היו כמו כל הצברים עם הבלורית המתנופפת ולהגיד לכם שאני מאוד גאה בכם שבחרתם להמשיך בחיים על אף הזיכרונות הקשים. הגעתם לארץ, בניתם משפחה וענפי העץ שכמעט ונגדע הולכים ומתרבים. לזכרכם ולזכר כל אלה שלא זכו לחיות עוד קצת... נשבעתי וזו תהיה נקמתי, לזכור, לספר ולעולם לא לשכוח!
מכתב לאי שם אמא ואבא גיבורים שלי חזרתי מאדמת פולין, אותה אדמה ששניכם נולדתם עליה ונשבעתם שכף רגליכם לא תדרוך בה שנית. פסעתי עם תלמידי, בני נוער מקסימים, בחרדת קודש על אותם השבילים באושוויץ בירקנאו, על אותן האבנים, שבשביל כל אחד מכם אמא ואבא, אז עוד בנפרד, היו כמעט התחנה הסופית בחיים. כל המסע שאלתי את עצמי כל-כך הרבה שאלות. שאלות שרציתי לשאול כל זמן היותכם לצידי אבל לא העזתי, בשל המסר שהעברתם בשתיקה לא לנבור בעבר, לא לפתוח פצעים שאף פעם לא יצליחו להגליד. פשוט, לחיות את ההווה, לחשוב על העתיד ולהיות אופטימיים, שהרי תמיד יכול להיות רק טוב יותר ממה שאתם עברתם... אמא יקרה, לא פלא שכל חייך דאגת לשמור עלינו כל-כך קרוב אלייך. בגיל 12 בגטו לוד'ז איבדת את כל הקרובים לך: אביך שהיה ב"בונד" נאלץ לברוח מייד עם פתיחת המלחמה. אימך נפטרה מול עינייך מרעב וטיפוס. סבך וסבתך נלקחו למוות. אחותך הקטנה רחל שהחבאת בין המצעים במרתף, נרצחה בגז אגזוז המשאית. יד ביד עם אחיך הצעיר ממך אברהם, יצאת את חומות הגטו ביום שחוסל. נדחפתם לתוך קרונות הרכבת שהובילו לאושוויץ ושם בהינף היד המפורסמת איבדת את הקשר עם אחיך והובלת לתאי הגזים. מספר חודשים לפני שנפטרת סיפרת לי בפעם הראשונה איך מרגישים שנייה לפני המוות, כמה רוצים לחיות למרות הכל... לאחר שהופשטת וגולחת נעמדת בטור עם שאר הנשים. כל אחת דחפה את השנייה קדימה ורצה לאחור, כדי להרוויח עוד דקה של נשימה. למזלך ואף פעם לא הבנת איך זה קרה דווקא לך, הגיעה משאית ולקחה 50 נערות לעבודה במחנה ברגן- בלזן. שם, בתום המלחמה, מתוך מבט אל כל הזוועה שנשארה מאחור, קמת על רגלייך ובחרת בחיים. אמא, 60 שנה מאוחר יותר, ביום שישי, על חורבות תאי הגזים באושוויץ בירקנאו, ערכנו טקס זיכרון לכל אלה שמזלם לא שפר כשלך והדלקנו נרות לכבוד השבת. אבא יקר, אסיר מספר 111814. לפני יציאתי למסע ניסיתי בפעם הראשונה בחיי להיזכר במספר שהיה חקוק לך על היד, על הלב... מספר שכל חייך ניסית להסתיר, כמו למחוק את העבר ולא הצלחת. אבא, מעולם לא רצית לספר לנו על שעבר עליך במחנה, מה נאלצת לעשות כדי לקבל מנת מזון בה התחלקת עם מכרים בודדים שנותרו מעיירת הולדתך, לאחר שאבדת שם את משפחתך. היום אני יודעת קצת יותר ויש בידי הוכחה מקורית מארכיון אושוויץ שהיית שם, כנגד כל מכחישי השואה. אבא, האם גם אתה ידעת שבדיוק 22 שנה לאחר הגעתך לאושוויץ נולדה הבת הקטנה שלך? כל יום במשך השנה שהיית שם, הצצת בתהום הכיליון. לאחר הפצצת המחנה הובלת ב"צעדת המוות" טובע בשלג ובבוץ. בשארית כוחותיך ברגליים כושלות, הצלחת לברוח ולהסתתר בבור בו היו שפכים של חזירים, עד תום המלחמה. כשיצאת מאותו הבור התבוננת סביב, תפסת את יופי החיים ועוצמת היצירה והמשכת להאמין... אמא ואבא הגיבורים הפרטיים שלי, היום שאתם כבר לא בין החיים, נותר לי לבקש מכם סליחה על כל אותן הפעמים שקצת התביישתי בהורים המבוגרים שלי שלא היו כמו כל הצברים עם הבלורית המתנופפת ולהגיד לכם שאני מאוד גאה בכם שבחרתם להמשיך בחיים על אף הזיכרונות הקשים. הגעתם לארץ, בניתם משפחה וענפי העץ שכמעט ונגדע הולכים ומתרבים. לזכרכם ולזכר כל אלה שלא זכו לחיות עוד קצת... נשבעתי וזו תהיה נקמתי, לזכור, לספר ולעולם לא לשכוח!