"ונער קטון נוהג בם"

oren29at

New member
"ונער קטון נוהג בם"

אפתח בקביעה: ניהול קרירת סולו במקביל לחברות בלהקה הוא עניין קצת מבלבל. "למה מבלבל?" יתהה המוזיקאי, "הקריירות המקבילות מאפשרות לי להציג יותר מפן אחד של האישיות המוזיקלית המגוונת שלי". "אם אתה כזה מגוון", אפשר לענות לו, "למה שלא תגוון את המוזיקה של הלהקה שלך, ותהפוך אותה ליותר מעניינת ויותר מוצלחת?". חוץ מזה, קיימת דילמה כבדת משקל במיוחד- האם המוזיקאי שומר את החומרים הבאמת טובים שלו לעצמו על חשבון הלהקה, או שקריירת הסולו שלו מתפקדת על עודפי אנרגיה, אישית ומוזיקלית?

במקרה של קרוסבי סטילס ונאש, הקונפילקט נפתר בקלות יחסית, דרך ההתנגשויות התכופות של שלושת האגואים כמעט למן היום הראשון של העבודה המשותפת שלהם. למעשה, אפשר להגיד שההרכב "קרוסבי סטילס ונאש" התקיים לפרקים קצרים בין קריירות הסולו של שלושת החברים. המסגרת הרופפת במיוחד של CSN (או CSN&Y) הפכה את קריירות הסולו של חברי ההרכב למובנת מאליה. לגבי שאלת ה"האם שמרת את החומרים הטובים באמת לעצמך?"- ובכן, סטיבן סטילס הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו סמוך מאד למועד סיום הפרק ראשון של "קרוסבי סטילס ונאש (ויאנג)", לקראת סוף 1970. עד כמה שתרומתו לאלבומי ההרכב גדולה וחשובה, המסע המוזיקלי שלו באלבום הזה הוא מרשים, רחב יריעה, ומסחרר.

יש פה מכל טוב הארץ: מצד אחד, סטילס הוא מייצג נאמן של רוח השלום והאהבה של שנות השישים, בשר מבשרם של ההיפים, עם טקסטים מבולבלים וחינניים שעוסקים ברובם במגוון צורות של אהבה ויחסים, ונראה כאילו הם נכתבו באמצע טריפ, או שהפריעו לאחד. במקביל, סטילס הוא אחד החברים הבולטים של אצולת הרוק המתגבשת, מה שמאפשר לו להקליט את האלבום גם בלוס אנג'לס וגם בלונדון, ולשתף בו חבורה מרשימה במיוחד של אורחים: רינגו סטאר בתופים, בוקר טי ג'ונס באורגן, ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון בגיטרות (אבל לא ביחד!), אריף מרדין על התיזמורים, וקבוצה גדולה של זמרי ליווי שכוללת, בין השאר, את דייויד קרוסבי, גרהאם נאש, "מאמא" קאס אליוט, וג'ון סבסטיאן. סטילס מבין דבר או שניים במקורות של הרוק, וכולל באלבום בלוז חשמלי ("Go Back Home") ואקוסטי ("Black Queen"). מצד שני, הוא גם מבין דבר או שניים ברוק מודרני, ויודע לעבד שירים עם מקהלה גדולה ("Church (Part of Someone)"), מיתרים ("To a Flame") ונשיפה ("Charokee").

רוחב היריעה של סטילס לא נעצר רק במניפה המוזיקלית הרחבה שהוא פורס: כזמר ומוזיקאי מבצע הוא חורג מחוץ לתמונת העטיפה המטעה של האלבום- הזמר-עם-הגיטרה. הוא מוביל שירים עם גיטרה חשמלית, פסנתר, או אורגן, מגבה את עצמו בהתאם לצורך עם בס או כלי הקשה, ומעליהם שר עם קול צרוד וחם. יש פה שילוב מושלם של כותב שירים מוכשר, ומוזיקאי עם חזון ויכולת ביצוע.

כשהוא רוצה, הוא מתפרקד כחתלתול בשמש, לצלילי "To a Flame" העצל, עם מיתרים עשירים ותופים רכים. כשהוא שיכור לגמרי ("drunk as a skunk" כהגדרתו) הוא לוקח גיטרה אקוסטית ומשחרר את "Black Queen"- בלוז חורך קרביים שהוקלט באופן ספונטני לפני קהל מצומצם. כשהוא פיכח הוא נעים הליכות ומואר, וממליץ למאזין לאהוב את מי שאפשר בלי לעשות חשבון ב "Love the One You're With". כשהוא צובר תנופה הוא מפגין יכולת עיבוד מרשימה שמשלבת מקהלה ותיזמור גדולים מהחיים ב "We Are Not Helpless", ובשיאו הוא מסוגל להישמע כמו כומר על פסנתר, שמנצח על מסע גאולה גדול של קהילה שלמה ב "Church (Part Of Someone)".

אחת הנקודות הפיקנטיות באלבום הזה היא ההשתתפות של אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס, כל אחד בשיר אחר (הנדריקס נפטר זמן קצר לפני יציאת האלבום, והאלבום מוקדש לזכרו). ב"Old Times Good Times" סטילס מקבל השראה מניל יאנג ככל הנראה, וכותב על זכרונות ילדות והתבגרות בשילוב של געגוע ופיכחון. סטילס מפנה את הבמה בטבורו של השיר לסולו גיטרה מהיר וחזק של הנדריקס, רק כדי לתת לו פייט הגון עם האמונד בלתי נשכח. "Go Back Home" הוא בלוז סטנדרטי אבל סוחף. את הגראנד פינאלה נותן קלפטון עם מה שנשמע בהתחלה כמו סולו מתוכנן, ואז עובר בטבעיות לג'אם מלא כוח.

שלושים ותשע הדקות של האלבום חולפות מהר, ומשאירות רושם חזק. מי שיאזין לאלבום הזה וגם לאלבומי הסולו של קרוסבי, נאש, ויאנג מאותה התקופה עשוי להגיע למסקנה שסטיבן סטילס הוא הכישרון הכי גדול שיצא מההרכב. המחמאה הזאת הולכת עם האלבום הזה לאורך כל השנים, והופכת אותו לחיוני ומומלץ בכל עת, לכל חובב מוזיקה.




1 Love The One You're With 3:06
Guitar, Organ, Steel Drums, Percussion – Stephen Stills
Bass – Calvin "Fuzzy" Samuels; Congas – Jeff Whittaker; Voice – David Crosby, Graham Nash, John Sebastian, Priscilla Jones, Rita Coolidge

2 Do For The Others 2:53
Guitar, Percussion, Bass, Vocals – Stephen Stills

3 Church (Part Of Someone) 4:06
Piano, Organ, Vocals – Stephen Stills
Arranged By – Arif Mardin, Stephen Stills; Bass – Calvin "Fuzzy" Samuels; Chorus – Judith Powell, Larry Steele, Liza Strike, Tony Wilson; Drums – Conrad Isedor;

4 Old Times Good Times 3:39
Organ, Vocals – Stephen Stills
Bass – Calvin "Fuzzy" Samuels; Congas – Jeff Whittaker; Drums – Conrad Isedor; Lead Guitar – Jimi Hendrix

5 Go Back Home 5:54
Guitar [Basic], Keyboards, Vocals – Stephen Stills
Bass – Calvin "Fuzzy" Samuels; Drums – Dallas Taylor, John Barbata; Lead Guitar [2nd] – Eric Clapton

6 Sit Yourself Down 3:06
Lead Guitar, Piano, Voice – Stephen Stills
Bass – Calvin "Fuzzy" Samuels; Drums – John Barbata; Voice – Cass Elliot, Claudia Lanier*, David Crosby, Graham Nash, John Sebastian, Priscilla Jones, Rita Coolidge

7 To A Flame 3:08
Guitar, Piano, Vocals – Stephen Stills
Arranged By – Arif Mardin, Stephen Stills; Conductor – Arif Mardin; Drums – Richie

8 Black Queen 5:26
recorded live & the performance is courtesy of Jose Cuervo Gold Label Tequil

9 Cherokee 3:23
Lead Guitar, Bass, Vocals – Stephen Stills
Arranged By – Stephen Stills; Drums – Dallas Taylor; Flute, Soloist, Alto Saxophone – Sidney George; Organ – Booker T. Jones

10 We Are Not Helpless 4:21
Guitar, Keyboards, Bass, Voice – Stephen Stills
Drums – Richie; Voice – Booker T. Jones, Cass Elliot, Claudia Lanier, We Were Looking For Cyrus Faryar, David Crosby, Graham Nash, Henry Diltz, John Sebastian, Priscilla Jones, Rita Coolidge, Shirley Matthews


All songs written by Stephen Stills

Recorded At – Island Studios London, Wally Heider Studios San Francisco, Record Plant, Los Angeles
Producer – Bill Halverson, Stephen Stills

Dedicated to James Marshall Hendrix
 

Barmelai

New member
זה לא האלבום של הזמר עם הגיטרה

זה האלבום עם הג'ירפה...
ככה לפחות היינו קוראים לו בחבר'ה. כשלעצמי, גם אז בזמן אמת וגם כיום, אני מתחיל לנגן את האלבום בשיר השני (עם המחט זה היה קצת יותר מסובך). השיר השני Do For The Others, דווקא הולך יפה עם הגיטרה על העטיפה וממילא הוא השיר האהוב עלי לאורך זמן, מהאלבום. יש בו קו פולקי מאוד אמריקאי, והשראה לעתיד שאפשר בקלות לעקוב אחריה עד אמנים מאוחרים כמו הבלאק קרואז ואפילו אלבומי סולו של אדי וודר.
כתבת יפה ונכון. האלבום הוא מהגדולים של סטילס, שני בעיניי רק ל Manassas, בעיקר בגלל רוחב היריעה שלו, היכולת של סטילס לכתוב ולעבד במגוון סגנונות, לנגן על מגוון כלים ולהצטיין בכולם. זה לא אלבום סולו כמו שזה אלבום להקה של סופרסטארים המונהגת ע"י סטילס.

השאלה מה מניע מוזיקאי לנהל קריירת סולו במקביל ללהקת האם, היא מעניינת ושווה שרשור בפני עצמה (נפרד או ממש כאן, למה לא). במקרה של סטילס, התשובה טריוויאלית, להקת האם התפרקה זה עתה. אם זה לא היה קורה, רוב השירים היו הופכים לחלק מאלבומי קס"ן הבאים שלא נעשו. לדעתי השירים רק הרוויחו מההזדמנות שהייתה לסטילס לקחת שליטה מוחלטת ולהוציא אלבום בדיוק לפי החזון שלו ולנגן עם כל מי שהוא רוצה. מצד שני, רוב השירים הפסידו את מקדם המכירות הטמון בכותרת קס"ן, חוץ משיר הפתיחה המאוס שזכה לחיים ארוכים משלו.

אגב, גם If I Could Only Remember My Name של קרוסבי (יצא חודשים אחדים אחרי הג'ירפה) הוא אלבום עמוס כוכבים, אבל הוא לא נשמע כזה. אצל קרוסבי לא משנה מי תורם שירה או נגינה, התוצאה תמיד תישמע קרוסבי סולו. קרוסבי, כמו ניל יאנג, היה סוליסט ואילו סטילס מטבעו הוא איש צוות גם כשהוא מנהיג. וככה נשמע גם האלבום הזה. סטילס יודע איך להבליט כל גוון, כמעט עד כדי פולחן אישיות זעיר, של האמן המתארח. הדוגמה הבולטת ביותר היא המרחב שהוא נותן להנדריקס להפגיז, בלי שטילס נוטש את הזירה, להפך: סטילס יושב על האורגן ומחזיר פייט ראש בראש, בנגינה קרובה מאוד לזו של אל קופר בסופר סשן, האלבום האגדי שבו סטילס שימש כגיטריסט בלבד. ועד כדי כך זה טוב, שאתה לא יודע מי עושה לך עור ברווז, הגיטרה או האורגן. הדוגמה הזו ורבות אחרות, הן שגורמות לאלבום להישמע כמו סופר-מסיבה ולתחושה של התרוממות נפש במקרים רבים. למשל ב Sit Yourself Down שנשמע לרגע כמו להקה בשם C.S.N.K (קרוסבי סטילס נאש וקס) או כאן, ב Cherokee. אלבום מעולה ומומלץ בחום, לכל מי שגולש בפורום הזה מהסיבות שלשמן הפורום הזה הוקם.

אנקדוטה - We Are Not Helpless הגוספלי והאופטימי נכתב בתגובה ל Helpless. אלמנטרי, ווטסון.
 

oren29at

New member
מאיפה אני יכול לדעת

ש"We Are Not Helpless הגוספלי והאופטימי נכתב בתגובה ל Helpless"? הטקסטים של סטילס הם הדבר המבולבל ביותר שנתקלתי בו. למעשה, סטילס עוקף את שלמה ארצי מימין ומשאיר לו אבק. הנה שורות הפתיחה של "We Are Not Helpless":

We are not helpless, we are men
What lies between us
It can be set aside and ended

איפה זה, ואיפה האגם בצפון אונטריו.

לגבי "Old Times Good Times"- רציתי לכתוב שסטילס "שותה" את הנדריקס עם האורגן, ככה אני באמת מרגיש, אבל בסוף החלטתי להישאר עם "קרב הגון". יכול להיות שזה בגלל שסטילס הוא זה שמנגן (וצוחק) אחרון בשיר, לעומת קלפטון שמקבל את הבמה מהאמצע והלאה ב "Go Back Home" ומטביע חותם יותר בולט על השיר "שלו" מאשר הנדריקס.

הפורום הזה קיים כבר 10-11 שנים, ומטבע הדברים הוא כיסה את רוב השמות המוכרים והאלבומים המוכרים. האלבום הזה הוא אחד הבולטים שנותרו להם לא מבוקרים או מדויינים לדעתי. הוא נשאר קצת בצילם של אלבומי ניל יאנג מהתקופה, והאלבום המונומנטלי של קרוסבי (את גרהאם נאש אני לא כל כך אוהב, בלשון המעטה). השלד של הביקורת הזאת היה כתוב בראש תקופה ארוכה, והטריגר היה המיני דיון ב If I Could Only Remember My Name... מלפני כמה שבועות, שהוביל אותי גם להכיר את האלבום הראשון של CSN שלא הכרתי עד כה למרבה הבושה.

אגב CSN ו Y: התעמקות קלה בהיסטוריה של החבורה מגלה מוזיקאים מוכשרים ומשפיעים במיוחד, וחבורה של חארות שזה לא להאמין. (עוד) לקח למי שרוצה להאמין שהפרסונה האמנותית והפרסונה האישית קשורות אחת לשניה.

לגבי קריירות סולו במקביל ללהקת אם- שווה שרשור נפרד. רוד סטיוארט, פיל קולינס וטום פטי דורשים יצוג הולם, אז יקח לי קצת זמן. כמובן שכל אחד יכול להתחיל שרשור כזה, או לשרשר לפה.
 

Barmelai

New member
אני נוטה להסכים אתך

בעניין החדש של Elbow אבל גם זה לשרשור אחר.
 

וינסנטי

New member
אחלה אלבום

מגוון, מקצועי, מהודק, מפוצץ בכישרון של אחד האנשים הכשרוניים שקצת התפספס אחריו.
אבל למרות שזה אחלה אלבום, אני מרגיש שחסר בו איזשהו קסם שיש באלבומים הקודמים של csny ובאפלו ספרינגפילד. לא יודע מה ולמה, אבל הכל פה נכון- אבל לא קסום.

רק אני?
 
למעלה