ומה אני עושה פה? (ט)
כבר ימים שאני קוראת יום יום בפורום ולא מעיזה לכתוב. ההפרעה עזבה אותי ובטח שכולם מאושרים מזה. הנה היא לא מקצצת, הנה היא עלתה במשקל ואפילו אני מנסה לעודד את עצמי אז מה אם את אוכלת, מותר לך, תעזבי כבר את כל החישובים והקיצוצים וזה עובד כי אני אוכלת ואוכלת ואוכלת הכל מהכל. המשקל בחדר ואני כבר שבועות לא מעיזה לעלות עליו- מתה מפחד לראות כמה באמת עליתי ועליתי הרבה ( לא רק בדמיון ).
הכל התחיל בסוף חודש שעבר כשנסענו לחופשה משפחתית באילת. ואז הלכתי לחדר אוכל כל יום ואמרתי לעצמי" עזבי,,תרשי לעצמך הכל את בחופשה" והתרתי רסן כשכל פעם הבטחתי לעצמי שכשנגמרת החופשה אני חוזרת למסלול. אבל נגמרה החופשה, ואני לא חזרתי למסלול, להיפך. אני פשוט נוהגת כפי שנהגתי לפני שההפרעה הגיע כאילו לא הייתה הפרעה מעולם. אוכלת לרוב רק דברים משמינים, כאלה חסרי כל תכלית ותועלת. לא הולכת להקיא אחרי זה. לא כלום. וכבר הבגדים שקניתי בתקופת הירידה חלקם לא עולים עלי, וכבר לא יכה לראות את הוף הזה שמום יותר ויותר. ומבטיחה לעצמי שמחר מספיק חוזרים לצמצם אבל הכוחות שלי אזלו ממני אני לא מצליחה לעמוד בהבטחה. וגם הרעב שכבר הצלחתי רבות להתעלם ממנו שב והזכיר לי שהוא קיים ודוחף אותי לאכול מתי שמתחשק.
ומכל מה שכתבתי, רע לי כל כך. אני שונאת את עצמי גם על איך שאני נראת אבל יותר מכל על זה שאני כבר לא יכולה להכתיב לעצמי כלום. אני כבר לא מצליחה לעמוד בהבטחות של עצמי -כישלון אחד גדול. היה רע לי גם עם ההפרעה אבל רע לי גם ככה ואני כבר לא יודעת מה עדיף. אני חוזרת בצעדי ענק להיות הילדה השמנה שתמיד הייתי ולמה אלוהים למה אני נכשלת בסופו של דבר בהכל
שונאת לקום כל בוקר למאבק חדש מול המראה, מתעבת את הדמות הזו שמשתקפת שם ומתחננת עד דמעות שכוחותי להפסיק את זה יחזרו
בבקשה לא רוצה לחזור להיות איך שנראתי, בבקשה אלוהים, בבקשה
כבר ימים שאני קוראת יום יום בפורום ולא מעיזה לכתוב. ההפרעה עזבה אותי ובטח שכולם מאושרים מזה. הנה היא לא מקצצת, הנה היא עלתה במשקל ואפילו אני מנסה לעודד את עצמי אז מה אם את אוכלת, מותר לך, תעזבי כבר את כל החישובים והקיצוצים וזה עובד כי אני אוכלת ואוכלת ואוכלת הכל מהכל. המשקל בחדר ואני כבר שבועות לא מעיזה לעלות עליו- מתה מפחד לראות כמה באמת עליתי ועליתי הרבה ( לא רק בדמיון ).
הכל התחיל בסוף חודש שעבר כשנסענו לחופשה משפחתית באילת. ואז הלכתי לחדר אוכל כל יום ואמרתי לעצמי" עזבי,,תרשי לעצמך הכל את בחופשה" והתרתי רסן כשכל פעם הבטחתי לעצמי שכשנגמרת החופשה אני חוזרת למסלול. אבל נגמרה החופשה, ואני לא חזרתי למסלול, להיפך. אני פשוט נוהגת כפי שנהגתי לפני שההפרעה הגיע כאילו לא הייתה הפרעה מעולם. אוכלת לרוב רק דברים משמינים, כאלה חסרי כל תכלית ותועלת. לא הולכת להקיא אחרי זה. לא כלום. וכבר הבגדים שקניתי בתקופת הירידה חלקם לא עולים עלי, וכבר לא יכה לראות את הוף הזה שמום יותר ויותר. ומבטיחה לעצמי שמחר מספיק חוזרים לצמצם אבל הכוחות שלי אזלו ממני אני לא מצליחה לעמוד בהבטחה. וגם הרעב שכבר הצלחתי רבות להתעלם ממנו שב והזכיר לי שהוא קיים ודוחף אותי לאכול מתי שמתחשק.
ומכל מה שכתבתי, רע לי כל כך. אני שונאת את עצמי גם על איך שאני נראת אבל יותר מכל על זה שאני כבר לא יכולה להכתיב לעצמי כלום. אני כבר לא מצליחה לעמוד בהבטחות של עצמי -כישלון אחד גדול. היה רע לי גם עם ההפרעה אבל רע לי גם ככה ואני כבר לא יודעת מה עדיף. אני חוזרת בצעדי ענק להיות הילדה השמנה שתמיד הייתי ולמה אלוהים למה אני נכשלת בסופו של דבר בהכל
שונאת לקום כל בוקר למאבק חדש מול המראה, מתעבת את הדמות הזו שמשתקפת שם ומתחננת עד דמעות שכוחותי להפסיק את זה יחזרו
בבקשה לא רוצה לחזור להיות איך שנראתי, בבקשה אלוהים, בבקשה
