ומה אחרי השיקום?
לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר עסוקה במחשבה לגבי כל אותם אנשים הנמצאים בשלבי סיום תהליך השיקום שלהם, והווקום שמחכה להם בבית אחרי שהמסגרת שיש למערך השיקום להציע מסיימת את תפקידה. פתאום מגיע הבוקר שאחרי השחרור, בלי תכנית, ובלי מקום שאליו קמים ומתארגנים להגיע, בלי אינטראקציות עם מטופלים אחרים, מטפלים ותכנים שעולים בטיפול; בלי ההתמודדות כנגד השעון להגיע 'בזמן' ולנצל את מה שמוצע... ריק. כמטפלת, המחשבה האוטומטית שלי היא "צריך מסגרות גם לאחר כך, בקהילה" - ואמנם, לאחרונה יש יותר ויותר אפשרויות כשעמן אני שומעת גם ביקורת נוקבת מצד המשוקמים: החל מ- "לא מעניין שם" וכלה ב- "אני לא רוצה להיות מוקף כל היום באנשים כמוני. אם אני כבר 'בקהילה' אני רוצה להשתלב עם אנשים בריאים, ולהיות 'כמו כולם'" יש פער מאוד גדול בין איך שאנשים מוכנים לתפוס את עצמם ואת היכולות האמיתיות שלהם |הגדש|בתוך המערך השיקומי, ואיך שהם מוכנים לתפוס את עצמם מחוצה לו. כאילו, עצם השחרור ממרכז השיקום מגיע עם מסר built in - שהנה, השיקום הסתיים, עכשיו אנחנו חושבים שאתה בריא. האמנם? האם שיקום מבטיח הבראה מוחלטת? האם לתהליך ההחלמה יש נקודת סוף? ואם כן, איך נדע שהגענו לקצה היכולת? באיזה מדדים צריך להשתמש? האם להשוות את היכולות היום ליכולות של לפני הפגיעה? האם להשוות אותם ולמדוד אותם מול אחרים? האם למדוד אותם החל מנקודת השבר עד היום? מה אתם חושבים?
לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר עסוקה במחשבה לגבי כל אותם אנשים הנמצאים בשלבי סיום תהליך השיקום שלהם, והווקום שמחכה להם בבית אחרי שהמסגרת שיש למערך השיקום להציע מסיימת את תפקידה. פתאום מגיע הבוקר שאחרי השחרור, בלי תכנית, ובלי מקום שאליו קמים ומתארגנים להגיע, בלי אינטראקציות עם מטופלים אחרים, מטפלים ותכנים שעולים בטיפול; בלי ההתמודדות כנגד השעון להגיע 'בזמן' ולנצל את מה שמוצע... ריק. כמטפלת, המחשבה האוטומטית שלי היא "צריך מסגרות גם לאחר כך, בקהילה" - ואמנם, לאחרונה יש יותר ויותר אפשרויות כשעמן אני שומעת גם ביקורת נוקבת מצד המשוקמים: החל מ- "לא מעניין שם" וכלה ב- "אני לא רוצה להיות מוקף כל היום באנשים כמוני. אם אני כבר 'בקהילה' אני רוצה להשתלב עם אנשים בריאים, ולהיות 'כמו כולם'" יש פער מאוד גדול בין איך שאנשים מוכנים לתפוס את עצמם ואת היכולות האמיתיות שלהם |הגדש|בתוך המערך השיקומי, ואיך שהם מוכנים לתפוס את עצמם מחוצה לו. כאילו, עצם השחרור ממרכז השיקום מגיע עם מסר built in - שהנה, השיקום הסתיים, עכשיו אנחנו חושבים שאתה בריא. האמנם? האם שיקום מבטיח הבראה מוחלטת? האם לתהליך ההחלמה יש נקודת סוף? ואם כן, איך נדע שהגענו לקצה היכולת? באיזה מדדים צריך להשתמש? האם להשוות את היכולות היום ליכולות של לפני הפגיעה? האם להשוות אותם ולמדוד אותם מול אחרים? האם למדוד אותם החל מנקודת השבר עד היום? מה אתם חושבים?
