"ולמולו את אישה..."
יודע שאת, לא נכנסת לכאן, שלא תקראי את זה... אבל מוכרח לשחרר את הלחץ הזה של המילים שמשתוללות בפנים. וכן. וגם, מוכרח 'קהל',
לא יכול לכתוב-זה – למגירה.... (או לתוך "קופסת הגפרורים", שם את סגורה עכשיו) מנסה להעביר תחושות למילים.... אינני 'איסטניסט', גם לא סגפן... אינני בוחל בגוף ובהנאותיו אפילו אפשר להגיד, להפך!
אבל לפעמים איתך בשבילך הייתי רוצה... הייתי רוצה לפגוש אותך, ללא גוף. ללא הבעירה הזו – אלייך. לשקוע במילים שלך, במבטים שלך... אפילו בחיבוקים שלך... בלי שארצה אותך כל כך. הייתי רוצה להיות שותף במקביל, בחייך, לשמוע את הסיפורים שלך – כן, גם הסיפורים ה-"הם", בלי שאקנא, בלי הערגה המטורפת הזו. אבל אי-אפשר. בלתי ניתן לניתוק. ואז עומד בפני מצב בלתי אפשרי – שזה או הכל או שום דבר. ובינתיים (במצב ביניים שכזה) לא עובר יום, בלי שמתפתה (לפחות פעם אחת) להרים טלפון, לשלוח מייל/מסר/SMS.... לא יכול, לא רוצה לנתק אותך מחיי ולא יכול לסבול את הקירבה הזו, בלי לגעת בלי לשקוע עמוק בגופך.... "לא הייתי רוצה להיות לך אח לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך ורואה חלומות עגומים של קדושה ולמולו את אישה..."
יודע שאת, לא נכנסת לכאן, שלא תקראי את זה... אבל מוכרח לשחרר את הלחץ הזה של המילים שמשתוללות בפנים. וכן. וגם, מוכרח 'קהל',
