Nי אני וNה שמי
New member
ולהרגע
אינני מצליחה להרגיע את הגוף מאז אתמול.
המגע המינימלי, הזהיר, המגשש, המודע לאור היום, של אצבעותיך בגופי ואצבעותיי על גופך – עוררו סערה שאינה מוכנה לדעוך.
כמו התחיל דבר שמעצם טיבו חייב להמשיך, אך עצר.
והגוף, מרגיש כמו אדם שנדרש לעצור בבת אחת מריצה כי פגש בתהום – והוא כמעט וצולל, רגליו ניטעות בבהלה באדמה בשעה שגופו מושך קדימה, קדימה, והוא מחפש בבהלה כוחות בתוכו לעצור את התנועה המבקשת להפילו לתהום - כי הדבר הזה, מעצם טיבו חייב להמשיך, אך לא.
והראש מנסה להרגיע, ולשנן לגוף שכך זה יישאר לזמן מה ולא יהיה המשך, ואין דבר – כי כך זה עכשיו וצריך סבלנות, אך הגוף אינו נרגע וממאן להקשיב, והוא כולו קצות עצבים דלוקים, נרגשים, התרים להשלים את מה שעצר וכמו חייב – פשוט חייב – להמשיך, אך לא.
גופי פועם והולם ברעש – ומבקש, מתחנן ממש, שהדבר הזה, הדבר הזה – שבאמת חייב להמשיך – שימשיך כבר.
שימשיך כבר! אך לא.
והראש מנסה להרגיע, אך במקום שהגוף יאזין לו – הגוף מושך את הראש אחריו, בכוחה של התנועה, ואני מוצאת את עצמי שוקעת לחלומות, גם בהקיץ, ומדמיינת, ומרחיקה למקומות רכים ומתוקים, אפופי פרטיות – שבהם אפשר להמשיך ולהמשיך, ובראשי אנו ממשיכים ונוגעים ומתרגשים, וזה לא עוזר לגוף – שדולק ובוער בערגה, שעצמתה נהדרת ובלתי נסבלת כאחד, ונשימתי כבדה, וזכרון המגע מוחשי ומושך כל כך, ומעורר אותי עוד ועוד, תחושת גופך נחה באצבעותיי, אצבעותיך על זרועי, ידך לצדו של חזי – כאילו לא נוגעת אבל נוגעת בדיוק מספיק כדי לגרום לי לעצור את נשימתי ולחוש בחום שמציף אותי, בשעה שהיא מרפרפת בזהירות, מתקרבת לרגע ומתרחקת, מזכירה לי את מה שאפשר היה אם - אך לא.
הגוף שלי לא נרגע מאז אתמול, ואני רוצה לספר לך את זה בהמון מילים ופרטים – צבעים ורגשות ואיברי גוף וערגות, ועוד יותר מזה – בהמון נגיעות, כך שתוכל לחוש בעצמך ולחוות בעצמך – בדיוק כמוני, בעוצמה הבאמת מטורפת – כי אין לי מילה אחרת לזה, שבה זה תפס אותי הפעם.
אינני מצליחה להרגיע את הגוף מאז אתמול.
המגע המינימלי, הזהיר, המגשש, המודע לאור היום, של אצבעותיך בגופי ואצבעותיי על גופך – עוררו סערה שאינה מוכנה לדעוך.
כמו התחיל דבר שמעצם טיבו חייב להמשיך, אך עצר.
והגוף, מרגיש כמו אדם שנדרש לעצור בבת אחת מריצה כי פגש בתהום – והוא כמעט וצולל, רגליו ניטעות בבהלה באדמה בשעה שגופו מושך קדימה, קדימה, והוא מחפש בבהלה כוחות בתוכו לעצור את התנועה המבקשת להפילו לתהום - כי הדבר הזה, מעצם טיבו חייב להמשיך, אך לא.
והראש מנסה להרגיע, ולשנן לגוף שכך זה יישאר לזמן מה ולא יהיה המשך, ואין דבר – כי כך זה עכשיו וצריך סבלנות, אך הגוף אינו נרגע וממאן להקשיב, והוא כולו קצות עצבים דלוקים, נרגשים, התרים להשלים את מה שעצר וכמו חייב – פשוט חייב – להמשיך, אך לא.
גופי פועם והולם ברעש – ומבקש, מתחנן ממש, שהדבר הזה, הדבר הזה – שבאמת חייב להמשיך – שימשיך כבר.
שימשיך כבר! אך לא.
והראש מנסה להרגיע, אך במקום שהגוף יאזין לו – הגוף מושך את הראש אחריו, בכוחה של התנועה, ואני מוצאת את עצמי שוקעת לחלומות, גם בהקיץ, ומדמיינת, ומרחיקה למקומות רכים ומתוקים, אפופי פרטיות – שבהם אפשר להמשיך ולהמשיך, ובראשי אנו ממשיכים ונוגעים ומתרגשים, וזה לא עוזר לגוף – שדולק ובוער בערגה, שעצמתה נהדרת ובלתי נסבלת כאחד, ונשימתי כבדה, וזכרון המגע מוחשי ומושך כל כך, ומעורר אותי עוד ועוד, תחושת גופך נחה באצבעותיי, אצבעותיך על זרועי, ידך לצדו של חזי – כאילו לא נוגעת אבל נוגעת בדיוק מספיק כדי לגרום לי לעצור את נשימתי ולחוש בחום שמציף אותי, בשעה שהיא מרפרפת בזהירות, מתקרבת לרגע ומתרחקת, מזכירה לי את מה שאפשר היה אם - אך לא.
הגוף שלי לא נרגע מאז אתמול, ואני רוצה לספר לך את זה בהמון מילים ופרטים – צבעים ורגשות ואיברי גוף וערגות, ועוד יותר מזה – בהמון נגיעות, כך שתוכל לחוש בעצמך ולחוות בעצמך – בדיוק כמוני, בעוצמה הבאמת מטורפת – כי אין לי מילה אחרת לזה, שבה זה תפס אותי הפעם.