וככל שבוע הגיגי על פרשת השבוע:
- פותח הנושא מיקי*
- פורסם בתאריך
אחדות המידות
כפי שעשה מתחילת ספר דברים, חוזר משה רבנו בפרשת ואתחנן על ההפצרות לדור באי הארץ להיזכר באותם האירועים שחוו יוצאי מצרים שנקברו במדבר, תוך כדי שילוב העניינים ההיסתוריים עם איזכור המצוות ומפציר בדור באי הארץ לשמור ע"י הזכרון והנאמנות את לקחי תקופה זו שהיתה גם יחד תקופת גילוי שכינה ותקופת נסיון.. הפצרות אלו לזיכרון תופסות מקום מרכזי בפרשה ועניינה העיקרי הינה הידיעה שהוקנתה לישראל בדבר אחדות ד´ כפי שהיא באה לידי ביטוי תחת הנהגתו של משה. אכן, אילו היינו צריכים לתת כותרת לפרשת ואתחנן היתה זו בודאי הזירוז להישאר נאמן (לתפיסת אחדות האל במובן העברי) למונוטאיזם העברי. לכן, לאחר שחזר עבור דור באי הארץ על עשרת הדיברות שניתנו לדור יוצאי מצרים משה רבנו מביע את הקריאה הידועה: "שמע ישראל ד´ אלקינו ד´ אחד". יש לשים לב לכך שקטעים אלו של עשרת הדברות ושל קריאת שמע מופיעים לאחר שמשה מזכיר שלא יוכל - על אף רצונו - להיכנס לארץ ישראל וללוות את עמו בהמשך דרכו וכאילו חייב הוא להתנצל על כך שהוא נוטש את עמו אחרי שהכתיב לו משימה כה קשה. לכן עלינו להבין כי למעשה העיקרון של אחדות ד´ אמנם שגור הוא בפינו משום שבמשך דורי דורות הורגלנו בו, אבל למרות זאת, יודעת התורה שרעיון זה אינו שייך באופן טבעי לחוויה האנושית. ישראל התנשא בחוויה זו של אחדות ד´ בבחינת "אתה הראת לדעת כי ד´ הוא האלקים" והיה צריך להפציר בו שלא ישכח את החוויה הקיומית הזו, חוויה היסתורית שהוא היה באותה מידה שותף ועד לה, ושאיננה אצלו בגדר רעיון שכלי גרידא. וזאת כי על אף שמושג האחדות כולל בתוכו את רעיון הייחודיות (בחינת "אין עוד מלבדו") הוא רחב ממנו מני ים. היות האל יחיד ומיוחד יכול להפוך למושג מבורר מבחינה שכלית לאחר מאמץ רוחני ממושך ומעמיק. אבל עיקרון אחדות המידות הינו בגדר ידיעה הקשורה לאמונה. עולמנו זה אכן נראה לנו כנשלט ע"י ערכים מוחלטים מנוגדים אלו לאלו; כתוצאה מכך, מסתמנת התחושה של סכסוך בלתי נלאה בין הערכים. לא זו בלבד שהטוב והרע, האמת והכזב החיים והמוות . . . כל הערכים, ע"פ הנסיון האנושי, סותרים זה את זה: מה שמועיל לאו דוקא הינו טוב; מה שטוב לא בהכרח הגיוני; מה שיפה לא בהכרח אמיתי; מה שצודק לא בהכרח יפה וכן הלאה, עד אין סוף ואין תכלית. ההתאמה בין הערכים, דיוק אחדותם, הינה בגדר נס פשוטו כמשמעו; היא תמיד נסתרת, סודית ובלתי ניתנת להמחשה. "אמר נבל בליבו אין אלקים" – בליבו, פירוש בגלל מה שקורה בליבו. מכאן, צורת הציווי של הקריאה "שמע ישראל", אשר משמעותה היא ראשית כל, "שים לב ישראל". פירושו של רש"י על פס´ זה מרחיב אותו באופן משמעותי. בהסבירו במיוחד את המילה "אלוקינו" באומרו: "ד´ שהוא אלקינו עתה (ז"א שאנו כבר מכירים בו ככזה) ולא אלקי העובדי כוכבים (שאינם מכירים בו) הוא עתיד להיות ד´ אחד (גם לכל משפחות האדמה) שנאמר ´כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד´´ ונאמר ´ביום ההוא יהיה ד´ אחד ושמו אחד´". כאילו ההתרחשויות של תולדות עם ישראל, שעשו אותו לעם הנבואה המונותאיסטית, מהוות אב-טיפוס המבשר את הגעת האנושות כולה לאותה הודאות בדבר האחדות המוחלטת המסתתרת מאחורי הכאוס של הערכים ומקנה בכך לכל אדם הזוכה לשומעם את הידיעה בו
כפי שעשה מתחילת ספר דברים, חוזר משה רבנו בפרשת ואתחנן על ההפצרות לדור באי הארץ להיזכר באותם האירועים שחוו יוצאי מצרים שנקברו במדבר, תוך כדי שילוב העניינים ההיסתוריים עם איזכור המצוות ומפציר בדור באי הארץ לשמור ע"י הזכרון והנאמנות את לקחי תקופה זו שהיתה גם יחד תקופת גילוי שכינה ותקופת נסיון.. הפצרות אלו לזיכרון תופסות מקום מרכזי בפרשה ועניינה העיקרי הינה הידיעה שהוקנתה לישראל בדבר אחדות ד´ כפי שהיא באה לידי ביטוי תחת הנהגתו של משה. אכן, אילו היינו צריכים לתת כותרת לפרשת ואתחנן היתה זו בודאי הזירוז להישאר נאמן (לתפיסת אחדות האל במובן העברי) למונוטאיזם העברי. לכן, לאחר שחזר עבור דור באי הארץ על עשרת הדיברות שניתנו לדור יוצאי מצרים משה רבנו מביע את הקריאה הידועה: "שמע ישראל ד´ אלקינו ד´ אחד". יש לשים לב לכך שקטעים אלו של עשרת הדברות ושל קריאת שמע מופיעים לאחר שמשה מזכיר שלא יוכל - על אף רצונו - להיכנס לארץ ישראל וללוות את עמו בהמשך דרכו וכאילו חייב הוא להתנצל על כך שהוא נוטש את עמו אחרי שהכתיב לו משימה כה קשה. לכן עלינו להבין כי למעשה העיקרון של אחדות ד´ אמנם שגור הוא בפינו משום שבמשך דורי דורות הורגלנו בו, אבל למרות זאת, יודעת התורה שרעיון זה אינו שייך באופן טבעי לחוויה האנושית. ישראל התנשא בחוויה זו של אחדות ד´ בבחינת "אתה הראת לדעת כי ד´ הוא האלקים" והיה צריך להפציר בו שלא ישכח את החוויה הקיומית הזו, חוויה היסתורית שהוא היה באותה מידה שותף ועד לה, ושאיננה אצלו בגדר רעיון שכלי גרידא. וזאת כי על אף שמושג האחדות כולל בתוכו את רעיון הייחודיות (בחינת "אין עוד מלבדו") הוא רחב ממנו מני ים. היות האל יחיד ומיוחד יכול להפוך למושג מבורר מבחינה שכלית לאחר מאמץ רוחני ממושך ומעמיק. אבל עיקרון אחדות המידות הינו בגדר ידיעה הקשורה לאמונה. עולמנו זה אכן נראה לנו כנשלט ע"י ערכים מוחלטים מנוגדים אלו לאלו; כתוצאה מכך, מסתמנת התחושה של סכסוך בלתי נלאה בין הערכים. לא זו בלבד שהטוב והרע, האמת והכזב החיים והמוות . . . כל הערכים, ע"פ הנסיון האנושי, סותרים זה את זה: מה שמועיל לאו דוקא הינו טוב; מה שטוב לא בהכרח הגיוני; מה שיפה לא בהכרח אמיתי; מה שצודק לא בהכרח יפה וכן הלאה, עד אין סוף ואין תכלית. ההתאמה בין הערכים, דיוק אחדותם, הינה בגדר נס פשוטו כמשמעו; היא תמיד נסתרת, סודית ובלתי ניתנת להמחשה. "אמר נבל בליבו אין אלקים" – בליבו, פירוש בגלל מה שקורה בליבו. מכאן, צורת הציווי של הקריאה "שמע ישראל", אשר משמעותה היא ראשית כל, "שים לב ישראל". פירושו של רש"י על פס´ זה מרחיב אותו באופן משמעותי. בהסבירו במיוחד את המילה "אלוקינו" באומרו: "ד´ שהוא אלקינו עתה (ז"א שאנו כבר מכירים בו ככזה) ולא אלקי העובדי כוכבים (שאינם מכירים בו) הוא עתיד להיות ד´ אחד (גם לכל משפחות האדמה) שנאמר ´כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד´´ ונאמר ´ביום ההוא יהיה ד´ אחד ושמו אחד´". כאילו ההתרחשויות של תולדות עם ישראל, שעשו אותו לעם הנבואה המונותאיסטית, מהוות אב-טיפוס המבשר את הגעת האנושות כולה לאותה הודאות בדבר האחדות המוחלטת המסתתרת מאחורי הכאוס של הערכים ומקנה בכך לכל אדם הזוכה לשומעם את הידיעה בו
קיום המצוות וארץ ישראל
בפרשתנו מופיעה כארבע פעמים, בצורות שונות הנוסחה של קבלת החוקים והמשפטים "למען תחיו" וכד´ ועלינו להבין מדוע צריכה התורה לחזור כל כך הרבה פעמים על דבר זה? עלינו לדעת שבאמת התורה אינה באה כדי להיות לטורח על האדם שהרי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואף על פי שלפעמים נראה לנו שקשה לעשות את כל אשר ציוה ד´ וזה לטורח כביכול עלינו, מוטלת עלינו החובה של הבנת מהות המצות. מהות המצות איננה בתורת חוקים בתור שכאלה, אין המצות ניתנות רק כדי לבחון את מידת הציות של האדם, אלא המצות בעשיתן מזככות את נפשו של האדם. אנו יכולים לראות זאת ברמז, בכך שאמנם חכמינו חלוקים בינם לבין עצמם על מצות מסויימות האם הן חלק מתרי"ג מצות, אך על דבר אחד אין הם חלוקים וזה שיש תרי"ג מצות רמ"ח עשין ושס"ה לאוין כנגד רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו של האדם. וזו המשמעות של הביטוי "בר-מצוה", דהיינו: שאמנם מבחינת גופו הוא בן להוריו, אולם מבחינת בנית אישיותו העצמית היחודית, הוא מוליד את עצמו על ידי מצות התורה. אך באמת ישנם שני הבדלים מהותיים בקיום המצות, בין חוצה לארץ לבין קיומם בארץ ישראל. כאשר מקיים האדם מצות בחוץ לארץ הוא בעצם מחזק את הסטרא אחרא, הוא בעצם שופך קדושה אל תוך הטומאה ובכך מזין ומקיים את הטומאה, בעוד שכאשר מקיים הוא מצות בארץ ישראל אזי הוא מחזק את הקדושה הטבעית של ארץ ישראל. שהרי בחוץ לארץ הטבע מנוגד לקדושה והקדושה מנוגדת לטבע, לכן, בדור המדבר ההנהגה הניסית היתה הכרחית כדי ליצור מציאות מיוחדת שבה העולםהחיצוני העומד בסתירה עם עולם הקדושה הנובע מן התורה לא יוכל להפריע. ואילו בארץ ישראל בגלל הקדושה הטבעית של ארץ ישראל הקדושה והטבע יכולים לשמש יחדיו בהרמוניה ולחזק זה את זו וזו את זה. ולכן כשנכנסו ישראל לארץ לא היה צורך עוד בהתנהגות על טבעית של הטבע ולכן החלו לפעול תוך הנהגה טבעית רגילה ונורמלית. ההבדל השני שבקיום המצות בארץ ישראל לעומת חוץ לארץ הוא: שבחוץ לארץ המימד של קיום המצות הוא אך ורק בבחינת פרט, כאשר בארץ ישראל כל מצוה ומצוה שהיחיד מקיים היא באמת בבחינת "ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל". כלומר בארץ ישראל יש בחינה של כלל ישראל שאינה קיימת בחוץ לארץ. על ידי קיום המצות בארץ אנו גם מחזקים את אחדות העם מבחינת "ישראל ערבין זה בזה". ואכן אמרו חז"ל היות ועיקר קיום המצות הוא כמו שאומר הכתוב: "לעשות כן בקרב הארץ" שקיום המצות הוא בארץ וכן היות וקיום המצות בחוץ לארץ מחזק את הסטרא אחרא והבחינה של הפרטיות האישית לעומת הכלליות הלאומית דהיינו אחדות העם נשאלת השאלה מותר לקיים מצות בחוץ לארץ ועל זה אמרו חז"ל "הציבי לך ציונים" שבכל זאת יש לקיים מצות בחוץ לארץ כדי לדעת איך לנהוג בשובנו לארצנו. ובאמת דבר זה בא משה ללמדנו שיש קשר של חיים בין תורת ישראל לבין ארץ ישראל וכפי שאומר הכתוב: "שמע ישראל אל החקים ... למען תחיו ובאתם וירישתם את הארץ..." שניהם אגודים זה בזה קיום המצות וארץ ישראל. ונזכה בעז"ה "ואתם הדבקים בד´ אלקיכם חיים כלכם היום".
בפרשתנו מופיעה כארבע פעמים, בצורות שונות הנוסחה של קבלת החוקים והמשפטים "למען תחיו" וכד´ ועלינו להבין מדוע צריכה התורה לחזור כל כך הרבה פעמים על דבר זה? עלינו לדעת שבאמת התורה אינה באה כדי להיות לטורח על האדם שהרי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואף על פי שלפעמים נראה לנו שקשה לעשות את כל אשר ציוה ד´ וזה לטורח כביכול עלינו, מוטלת עלינו החובה של הבנת מהות המצות. מהות המצות איננה בתורת חוקים בתור שכאלה, אין המצות ניתנות רק כדי לבחון את מידת הציות של האדם, אלא המצות בעשיתן מזככות את נפשו של האדם. אנו יכולים לראות זאת ברמז, בכך שאמנם חכמינו חלוקים בינם לבין עצמם על מצות מסויימות האם הן חלק מתרי"ג מצות, אך על דבר אחד אין הם חלוקים וזה שיש תרי"ג מצות רמ"ח עשין ושס"ה לאוין כנגד רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו של האדם. וזו המשמעות של הביטוי "בר-מצוה", דהיינו: שאמנם מבחינת גופו הוא בן להוריו, אולם מבחינת בנית אישיותו העצמית היחודית, הוא מוליד את עצמו על ידי מצות התורה. אך באמת ישנם שני הבדלים מהותיים בקיום המצות, בין חוצה לארץ לבין קיומם בארץ ישראל. כאשר מקיים האדם מצות בחוץ לארץ הוא בעצם מחזק את הסטרא אחרא, הוא בעצם שופך קדושה אל תוך הטומאה ובכך מזין ומקיים את הטומאה, בעוד שכאשר מקיים הוא מצות בארץ ישראל אזי הוא מחזק את הקדושה הטבעית של ארץ ישראל. שהרי בחוץ לארץ הטבע מנוגד לקדושה והקדושה מנוגדת לטבע, לכן, בדור המדבר ההנהגה הניסית היתה הכרחית כדי ליצור מציאות מיוחדת שבה העולםהחיצוני העומד בסתירה עם עולם הקדושה הנובע מן התורה לא יוכל להפריע. ואילו בארץ ישראל בגלל הקדושה הטבעית של ארץ ישראל הקדושה והטבע יכולים לשמש יחדיו בהרמוניה ולחזק זה את זו וזו את זה. ולכן כשנכנסו ישראל לארץ לא היה צורך עוד בהתנהגות על טבעית של הטבע ולכן החלו לפעול תוך הנהגה טבעית רגילה ונורמלית. ההבדל השני שבקיום המצות בארץ ישראל לעומת חוץ לארץ הוא: שבחוץ לארץ המימד של קיום המצות הוא אך ורק בבחינת פרט, כאשר בארץ ישראל כל מצוה ומצוה שהיחיד מקיים היא באמת בבחינת "ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל". כלומר בארץ ישראל יש בחינה של כלל ישראל שאינה קיימת בחוץ לארץ. על ידי קיום המצות בארץ אנו גם מחזקים את אחדות העם מבחינת "ישראל ערבין זה בזה". ואכן אמרו חז"ל היות ועיקר קיום המצות הוא כמו שאומר הכתוב: "לעשות כן בקרב הארץ" שקיום המצות הוא בארץ וכן היות וקיום המצות בחוץ לארץ מחזק את הסטרא אחרא והבחינה של הפרטיות האישית לעומת הכלליות הלאומית דהיינו אחדות העם נשאלת השאלה מותר לקיים מצות בחוץ לארץ ועל זה אמרו חז"ל "הציבי לך ציונים" שבכל זאת יש לקיים מצות בחוץ לארץ כדי לדעת איך לנהוג בשובנו לארצנו. ובאמת דבר זה בא משה ללמדנו שיש קשר של חיים בין תורת ישראל לבין ארץ ישראל וכפי שאומר הכתוב: "שמע ישראל אל החקים ... למען תחיו ובאתם וירישתם את הארץ..." שניהם אגודים זה בזה קיום המצות וארץ ישראל. ונזכה בעז"ה "ואתם הדבקים בד´ אלקיכם חיים כלכם היום".
דיבורה של תורה
בספר דברים מדבר משה עם הדור העומד להכנס לארץ, דור שכל האירועים שקרו בארבעת החומשים הקודמים הינו הסטוריה בשבילו. ואולם להפתעתנו מדבר משה עם בני ישראל בגוף שני, כאילו הם אלו שהיו נוכחים באותם מאורעות היסטוריים. (למשל בחטא המרגלים בשבוע שעבר - שהוא יום תשעה באב, שביסודו המאיסה בארץ חמדה ואי הרצון לשוב אליה הם היסוד לחורבנה) וכך בכל ספר דברים. הסיבה לכך ניתנת להבנה בקריאת הפס´ מתוך פרשתנו האומר: "ד´ אלקינו כרת עמנו ברית בחורב. לא עם אבותינו כרת ד´ את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה כולנו חיים". התורה הינה התגלות הדיבור האלקי לאדם בעולם. האדם בהסתכלו בתורה צריך לדעת שאין היא ספר הסטוריה גרידא. אמנם המאורעות המובאים בה אכן קרו, אך מה שמובא בתורה מובא משום שייכותם לאורך ההסתוריה כולה. משום שמתייחסים הם לכל הדורות כולם. כאשר קורא האדם כיום ובכל דור את התורה הוא צריך לקרא אותה כמדברת אליו באותו הזמן. הוא צריך להבין ולפענח כיצד הדברים שלכאורה נראים כאירועים הסתוריים מתייחסים אליו ממש בדורו הוא. וכאשר שומע הוא את שאלתו של הקב"ה לאדם הראשון "איכה", הוא צריך להרגיש ששאלה זו מופנית אליו ושואלת אותו היכן אתה במסגרת ההסתוריה הזאת, מה אתה פועל עם אל על מנת שלא יתרחשו שוב אותן הנפילות והטעויות שכבר קרו בדורות שלפניך. כך בחטא המרגלים, שאת גרורותיו עברנו השבוע בט´ באב - כפי שאומרים לנו חז"ל על בכיתם של ישראל לאהליהם "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה לדורות" - צריכים אנו לראות היאך אנו בימינו נדבקים גם כן (כלשונו של הגר"א) בעוון חטא המרגלים בלא לשים לב. ואמנם רק מה שיש לו שייכות לאורך ההסתוריה נכתב בתורה ולכן לא מוזכר בה כלום ממה שקרה במהלך ל"ח שנה ששהו במדבר בין השנתיים הראשונות לצאתם ממצרים ועד לשנה הארבעים שלפני הכניסה לארץ. ואל לנו לחשוב שספר דברים הינו דיבורו של משה בבחינת הסבר שלו או פרשנות שלו לתורה, משום שגם דבר שכזה יהיה בבחינת תורה שבע"פ ולא בתורת תורה שבכתב שנתנה מפי עליון, אלא משה בשנה הארבעים הגיע למדריגה שביטל את עצמיותו לגמרי וכל דיבורו לא היה אלא מפי עליון (מה שלא היה בשנתיים הראשונות שבהם היה בדרגת דיבור בארעי). וזו הסיבה שבפרשה השניה של ספר דברים לאחר שהקדים משה את הפן הכללי של המציאות כפי שתהיה ביציאתם מן המדבר ובכניסתם לארץ ישראל חוזר על עשרת הדברות ועל פרשת שמע וייחוד שמו יתברך, משום שכל תפקידו של עם ישראל בכניסתם לארץ ישראל יהיה לייחד שמו בעולם ולגלות את שמו יתברך לכלל האנושיות, זו הסיבה שפירש משה להם את התורה בשבעים לשון (כפירושו של רש"י) כמה שכתוב "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר", לא שפירשה להם שהרי במשך ל"ח שנה לא היו אלא עוסקים בלימודה מפי משה ואם כן מה פירוש "הואיל משה באר את התורה", אלא כפירושו של משה פירשה להם בשבעים לשון (שזהו כלל האנושות) שהרי רק בכניסתם לארץ יכולים להתעלות מדרגת "בני ישראל" לדרגת "ישראל" ממש, ולהצליח להשפיע את דיבורה של התורה אל כל העמים בלשונם הם ובאמצעות גילוי הרוחניות שלהם. בבחינת כלל ישראל הנמצא רק בארץ ישראל. וכך כל קיומה של תורה יהיה תלוי בארץ ישראל כפי שאנו רואים שחוזר על עצמו כ"כ בפרשתנו. וזו הסיבה שבדורנו שמתקבצות הגלויות השונות עם הצדדים המיוחדים לה מהעמים השונים בהם ישבו ישנם מתחים גדולים כ"כ בין התרבויות השונות המנסות למשוך כל אחת אל עצמה וצריכים אנו לדעת שרק באיחודם השלם של כל הפנים של התורה שהתגלתה בגלויות השונות נוכל להגיע לבנינה השלם בב"א
בספר דברים מדבר משה עם הדור העומד להכנס לארץ, דור שכל האירועים שקרו בארבעת החומשים הקודמים הינו הסטוריה בשבילו. ואולם להפתעתנו מדבר משה עם בני ישראל בגוף שני, כאילו הם אלו שהיו נוכחים באותם מאורעות היסטוריים. (למשל בחטא המרגלים בשבוע שעבר - שהוא יום תשעה באב, שביסודו המאיסה בארץ חמדה ואי הרצון לשוב אליה הם היסוד לחורבנה) וכך בכל ספר דברים. הסיבה לכך ניתנת להבנה בקריאת הפס´ מתוך פרשתנו האומר: "ד´ אלקינו כרת עמנו ברית בחורב. לא עם אבותינו כרת ד´ את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה כולנו חיים". התורה הינה התגלות הדיבור האלקי לאדם בעולם. האדם בהסתכלו בתורה צריך לדעת שאין היא ספר הסטוריה גרידא. אמנם המאורעות המובאים בה אכן קרו, אך מה שמובא בתורה מובא משום שייכותם לאורך ההסתוריה כולה. משום שמתייחסים הם לכל הדורות כולם. כאשר קורא האדם כיום ובכל דור את התורה הוא צריך לקרא אותה כמדברת אליו באותו הזמן. הוא צריך להבין ולפענח כיצד הדברים שלכאורה נראים כאירועים הסתוריים מתייחסים אליו ממש בדורו הוא. וכאשר שומע הוא את שאלתו של הקב"ה לאדם הראשון "איכה", הוא צריך להרגיש ששאלה זו מופנית אליו ושואלת אותו היכן אתה במסגרת ההסתוריה הזאת, מה אתה פועל עם אל על מנת שלא יתרחשו שוב אותן הנפילות והטעויות שכבר קרו בדורות שלפניך. כך בחטא המרגלים, שאת גרורותיו עברנו השבוע בט´ באב - כפי שאומרים לנו חז"ל על בכיתם של ישראל לאהליהם "אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה לדורות" - צריכים אנו לראות היאך אנו בימינו נדבקים גם כן (כלשונו של הגר"א) בעוון חטא המרגלים בלא לשים לב. ואמנם רק מה שיש לו שייכות לאורך ההסתוריה נכתב בתורה ולכן לא מוזכר בה כלום ממה שקרה במהלך ל"ח שנה ששהו במדבר בין השנתיים הראשונות לצאתם ממצרים ועד לשנה הארבעים שלפני הכניסה לארץ. ואל לנו לחשוב שספר דברים הינו דיבורו של משה בבחינת הסבר שלו או פרשנות שלו לתורה, משום שגם דבר שכזה יהיה בבחינת תורה שבע"פ ולא בתורת תורה שבכתב שנתנה מפי עליון, אלא משה בשנה הארבעים הגיע למדריגה שביטל את עצמיותו לגמרי וכל דיבורו לא היה אלא מפי עליון (מה שלא היה בשנתיים הראשונות שבהם היה בדרגת דיבור בארעי). וזו הסיבה שבפרשה השניה של ספר דברים לאחר שהקדים משה את הפן הכללי של המציאות כפי שתהיה ביציאתם מן המדבר ובכניסתם לארץ ישראל חוזר על עשרת הדברות ועל פרשת שמע וייחוד שמו יתברך, משום שכל תפקידו של עם ישראל בכניסתם לארץ ישראל יהיה לייחד שמו בעולם ולגלות את שמו יתברך לכלל האנושיות, זו הסיבה שפירש משה להם את התורה בשבעים לשון (כפירושו של רש"י) כמה שכתוב "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר", לא שפירשה להם שהרי במשך ל"ח שנה לא היו אלא עוסקים בלימודה מפי משה ואם כן מה פירוש "הואיל משה באר את התורה", אלא כפירושו של משה פירשה להם בשבעים לשון (שזהו כלל האנושות) שהרי רק בכניסתם לארץ יכולים להתעלות מדרגת "בני ישראל" לדרגת "ישראל" ממש, ולהצליח להשפיע את דיבורה של התורה אל כל העמים בלשונם הם ובאמצעות גילוי הרוחניות שלהם. בבחינת כלל ישראל הנמצא רק בארץ ישראל. וכך כל קיומה של תורה יהיה תלוי בארץ ישראל כפי שאנו רואים שחוזר על עצמו כ"כ בפרשתנו. וזו הסיבה שבדורנו שמתקבצות הגלויות השונות עם הצדדים המיוחדים לה מהעמים השונים בהם ישבו ישנם מתחים גדולים כ"כ בין התרבויות השונות המנסות למשוך כל אחת אל עצמה וצריכים אנו לדעת שרק באיחודם השלם של כל הפנים של התורה שהתגלתה בגלויות השונות נוכל להגיע לבנינה השלם בב"א
ואיך יכולתי לשכח אחד לט"ו באב
ט"ו באב - שמחה גבורה וצניעות השבוע אנו חוגגים את ט"ו באב שעליו אמרו חז"ל שלא היו לישראל ימים טובים כט"ו באב וכיום הכיפורים. אולם בימינו, נראה, כאילו הורדנו חג זה מלוח השנה וגם שכחנו את מהותו. על מה ולמה חגגו בט"ו באב? כמה סיבות לדבר. הראשונה זהו יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, כלומר לאחר שפנו מטה מנשה למשה במדבר בטענה שנגרע חלקם בגלל ירושת הנחלה של בנות צלפחד, הוגבלו בנות צלפחד להתחתן רק עם בני שבטן (כך שלא תסוב נחלה משבט לשבט. ) ובעצם הוגבלו שבטים להתחתן בתוך שבטם אך הוראה זו היתה לשעה לאותו הדור בלבד וביום שבו בוטלה הוראה זו ובת יורשת נחלה הותרה להתחתן עם מי שליבה חפץ, גם משבט אחר, קבעו יום חג. בנוסף, לאחר מעשה פילגש בגבעה נודה שבט בנימין ונשבעו ישראל שלא יתנו בנותיהם לשבט בנימין. לאחר המלחמה חיפשו דרך שלא ייכחד שבט בנימין מישראל, ואמרו שביום ט"ו באב שהוא חג בשילו, בו יוצאות בנות ישראל לחול (לרקוד) בכרמים יבאו בני שבט בנימין ויבחרו להם נשים (בהסכמת שני הצדדים) כך שבעצם לא נתנו ישראל בנותיהם רק הסכימו ל"הלקחן". אך כאשר אני מתבונן ולומד את הגמ´ המדברת על ארוע זה אני מסתכל על המציאות בימינו ואני שואל היתכן? בנות ישראל נאות, חסודות וצנועות, יוצאות לרקוד בפומבי לעיני ישראל ועוד במטרה מוצהרת וברורה שיבואו בני שבט בנימין (ולפנים ואח"כ כל ישראל) למסיבת הכרויות אחת גדולה ואף לא אחד קם וזועק צניעות, חילול ד´ וכד´. היתכן?? ויש לשאול האם הסיבה שהשאלה הזו בכלל עולה היא אינו העיוות הגמור שיש במחשבתנו למושג ולעניין הצניעות. כאשר אני מגיע לחתונה, שהיא בעצם במהותה שמחת חתנים ואפשרות להכרויות ורואה ושומע את הויכוחים על גובה ורוחב המחיצה וכד´, אני שואל את עצמי איך הגענו למצב זה, שלפעמים בעצמו גורם לחילול ד´ לפעמים כאשר במקום לרקוד ולשמח (הן אם זה בחתונה והן אם זה בבית אבות) אנו עומדים ותוהים על המחיצה, איך בכלל הגיעו לרעיון זה שצריך בכלל מחיצה בריקודים? האם כאשר יצאו בנות ישראל לחול בכרמים, העמידו מסביבן מחיצה כדי שלא יראו והרי במוצהר הכוונה היתה לראותן רוקדות. ובאשר לחתונה יש גם לשאול האם אין מידה מסוימת של אכזריות בהפרדה בין איש לאשתו, כאשר כל כולו של הארוע הוא דוקא בסימן האיחוד? ולא ניתן לומר ששם לא היתה שייכות להבל היופי וכד´ שהרי הבחורות היפות הן אלו שהיו אומרות "בחור שא נא עיניך וראה" ליופי והבחורות הפחות יפות היו אומרות "לא על היופי" וכו´ כפי שנא´: "ת"ר יפיפיות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי ... מכוערות שבהן מה היו אומרות: קחו מקח רם לשם שמים" (תענית ל: לא.) ואמנם ברור הדבר שהריקודים צריכים להיות נפרדים בחורים לחוד ובחורות לחוד כמאמר הפס´: "בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים", "בחורים וגם בתולות" ולא "בחורים עם בתולות" כפי שנאמר בזקנים. אולם בשום מקור הלכתי חוץ מהבן איש חי, לא מצאתי אזכור לעניין מחיצה וכן בבן איש חי לא מופיע בפירוש המחיצה. זאת ועוד במקום שאין מקום לשני מעגלים נפרדים ניתן לעשות מעגל בנים בתוך מעגל בנות. והרי בזמן התעלות בחתונה, שרוקדים לשמח חתן וכלה ישנה שמחה וגבורה וצניעות גם בלי מחיצה, שהרי הרוקדים אינם עסוקים בהסתכלות בבנות, אלא בלשמח חתן וכלה. אך בכל אופן למאן דאמר שיש צורך במחיצה משום איסור הסתכלות, אז האיסור קיים גם לאלו היושבים ואינם רוקדים ולא רק על אילו הרוקדים. אם כן לאילו האומרים כן ישנו צורך במחיצה הסוגרת לגמרי על ריקודי הבנות, ולא ראיתי שעושין כן בחתונותינו, ב"ה.
ט"ו באב - שמחה גבורה וצניעות השבוע אנו חוגגים את ט"ו באב שעליו אמרו חז"ל שלא היו לישראל ימים טובים כט"ו באב וכיום הכיפורים. אולם בימינו, נראה, כאילו הורדנו חג זה מלוח השנה וגם שכחנו את מהותו. על מה ולמה חגגו בט"ו באב? כמה סיבות לדבר. הראשונה זהו יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, כלומר לאחר שפנו מטה מנשה למשה במדבר בטענה שנגרע חלקם בגלל ירושת הנחלה של בנות צלפחד, הוגבלו בנות צלפחד להתחתן רק עם בני שבטן (כך שלא תסוב נחלה משבט לשבט. ) ובעצם הוגבלו שבטים להתחתן בתוך שבטם אך הוראה זו היתה לשעה לאותו הדור בלבד וביום שבו בוטלה הוראה זו ובת יורשת נחלה הותרה להתחתן עם מי שליבה חפץ, גם משבט אחר, קבעו יום חג. בנוסף, לאחר מעשה פילגש בגבעה נודה שבט בנימין ונשבעו ישראל שלא יתנו בנותיהם לשבט בנימין. לאחר המלחמה חיפשו דרך שלא ייכחד שבט בנימין מישראל, ואמרו שביום ט"ו באב שהוא חג בשילו, בו יוצאות בנות ישראל לחול (לרקוד) בכרמים יבאו בני שבט בנימין ויבחרו להם נשים (בהסכמת שני הצדדים) כך שבעצם לא נתנו ישראל בנותיהם רק הסכימו ל"הלקחן". אך כאשר אני מתבונן ולומד את הגמ´ המדברת על ארוע זה אני מסתכל על המציאות בימינו ואני שואל היתכן? בנות ישראל נאות, חסודות וצנועות, יוצאות לרקוד בפומבי לעיני ישראל ועוד במטרה מוצהרת וברורה שיבואו בני שבט בנימין (ולפנים ואח"כ כל ישראל) למסיבת הכרויות אחת גדולה ואף לא אחד קם וזועק צניעות, חילול ד´ וכד´. היתכן?? ויש לשאול האם הסיבה שהשאלה הזו בכלל עולה היא אינו העיוות הגמור שיש במחשבתנו למושג ולעניין הצניעות. כאשר אני מגיע לחתונה, שהיא בעצם במהותה שמחת חתנים ואפשרות להכרויות ורואה ושומע את הויכוחים על גובה ורוחב המחיצה וכד´, אני שואל את עצמי איך הגענו למצב זה, שלפעמים בעצמו גורם לחילול ד´ לפעמים כאשר במקום לרקוד ולשמח (הן אם זה בחתונה והן אם זה בבית אבות) אנו עומדים ותוהים על המחיצה, איך בכלל הגיעו לרעיון זה שצריך בכלל מחיצה בריקודים? האם כאשר יצאו בנות ישראל לחול בכרמים, העמידו מסביבן מחיצה כדי שלא יראו והרי במוצהר הכוונה היתה לראותן רוקדות. ובאשר לחתונה יש גם לשאול האם אין מידה מסוימת של אכזריות בהפרדה בין איש לאשתו, כאשר כל כולו של הארוע הוא דוקא בסימן האיחוד? ולא ניתן לומר ששם לא היתה שייכות להבל היופי וכד´ שהרי הבחורות היפות הן אלו שהיו אומרות "בחור שא נא עיניך וראה" ליופי והבחורות הפחות יפות היו אומרות "לא על היופי" וכו´ כפי שנא´: "ת"ר יפיפיות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי ... מכוערות שבהן מה היו אומרות: קחו מקח רם לשם שמים" (תענית ל: לא.) ואמנם ברור הדבר שהריקודים צריכים להיות נפרדים בחורים לחוד ובחורות לחוד כמאמר הפס´: "בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים", "בחורים וגם בתולות" ולא "בחורים עם בתולות" כפי שנאמר בזקנים. אולם בשום מקור הלכתי חוץ מהבן איש חי, לא מצאתי אזכור לעניין מחיצה וכן בבן איש חי לא מופיע בפירוש המחיצה. זאת ועוד במקום שאין מקום לשני מעגלים נפרדים ניתן לעשות מעגל בנים בתוך מעגל בנות. והרי בזמן התעלות בחתונה, שרוקדים לשמח חתן וכלה ישנה שמחה וגבורה וצניעות גם בלי מחיצה, שהרי הרוקדים אינם עסוקים בהסתכלות בבנות, אלא בלשמח חתן וכלה. אך בכל אופן למאן דאמר שיש צורך במחיצה משום איסור הסתכלות, אז האיסור קיים גם לאלו היושבים ואינם רוקדים ולא רק על אילו הרוקדים. אם כן לאילו האומרים כן ישנו צורך במחיצה הסוגרת לגמרי על ריקודי הבנות, ולא ראיתי שעושין כן בחתונותינו, ב"ה.
שלךדגיעעךליגכלעךיכגל
New member
מיקי ידידי,אני חולק עליך נמרצות
תבין,לא אתה,ולא אני,ניפסוק הלכה,או נפרש אותה כפי ראות ענינו,אנחנו יכולים ללמוד אותה,לנסות להבינה,אבל לא לפסוק,ורק רבותינו מוסמכים לכך ולכן,חתונה מעורבת-אסורה...... לילה טוב לך אחי
תבין,לא אתה,ולא אני,ניפסוק הלכה,או נפרש אותה כפי ראות ענינו,אנחנו יכולים ללמוד אותה,לנסות להבינה,אבל לא לפסוק,ורק רבותינו מוסמכים לכך ולכן,חתונה מעורבת-אסורה...... לילה טוב לך אחי
ואיך יכולתי לשכח אחד לט"ו באב
ט"ו באב - שמחה גבורה וצניעות השבוע אנו חוגגים את ט"ו באב שעליו אמרו חז"ל שלא היו לישראל ימים טובים כט"ו באב וכיום הכיפורים. אולם בימינו, נראה, כאילו הורדנו חג זה מלוח השנה וגם שכחנו את מהותו. על מה ולמה חגגו בט"ו באב? כמה סיבות לדבר. הראשונה זהו יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, כלומר לאחר שפנו מטה מנשה למשה במדבר בטענה שנגרע חלקם בגלל ירושת הנחלה של בנות צלפחד, הוגבלו בנות צלפחד להתחתן רק עם בני שבטן (כך שלא תסוב נחלה משבט לשבט. ) ובעצם הוגבלו שבטים להתחתן בתוך שבטם אך הוראה זו היתה לשעה לאותו הדור בלבד וביום שבו בוטלה הוראה זו ובת יורשת נחלה הותרה להתחתן עם מי שליבה חפץ, גם משבט אחר, קבעו יום חג. בנוסף, לאחר מעשה פילגש בגבעה נודה שבט בנימין ונשבעו ישראל שלא יתנו בנותיהם לשבט בנימין. לאחר המלחמה חיפשו דרך שלא ייכחד שבט בנימין מישראל, ואמרו שביום ט"ו באב שהוא חג בשילו, בו יוצאות בנות ישראל לחול (לרקוד) בכרמים יבאו בני שבט בנימין ויבחרו להם נשים (בהסכמת שני הצדדים) כך שבעצם לא נתנו ישראל בנותיהם רק הסכימו ל"הלקחן". אך כאשר אני מתבונן ולומד את הגמ´ המדברת על ארוע זה אני מסתכל על המציאות בימינו ואני שואל היתכן? בנות ישראל נאות, חסודות וצנועות, יוצאות לרקוד בפומבי לעיני ישראל ועוד במטרה מוצהרת וברורה שיבואו בני שבט בנימין (ולפנים ואח"כ כל ישראל) למסיבת הכרויות אחת גדולה ואף לא אחד קם וזועק צניעות, חילול ד´ וכד´. היתכן?? ויש לשאול האם הסיבה שהשאלה הזו בכלל עולה היא אינו העיוות הגמור שיש במחשבתנו למושג ולעניין הצניעות. כאשר אני מגיע לחתונה, שהיא בעצם במהותה שמחת חתנים ואפשרות להכרויות ורואה ושומע את הויכוחים על גובה ורוחב המחיצה וכד´, אני שואל את עצמי איך הגענו למצב זה, שלפעמים בעצמו גורם לחילול ד´ לפעמים כאשר במקום לרקוד ולשמח (הן אם זה בחתונה והן אם זה בבית אבות) אנו עומדים ותוהים על המחיצה, איך בכלל הגיעו לרעיון זה שצריך בכלל מחיצה בריקודים? האם כאשר יצאו בנות ישראל לחול בכרמים, העמידו מסביבן מחיצה כדי שלא יראו והרי במוצהר הכוונה היתה לראותן רוקדות. ובאשר לחתונה יש גם לשאול האם אין מידה מסוימת של אכזריות בהפרדה בין איש לאשתו, כאשר כל כולו של הארוע הוא דוקא בסימן האיחוד? ולא ניתן לומר ששם לא היתה שייכות להבל היופי וכד´ שהרי הבחורות היפות הן אלו שהיו אומרות "בחור שא נא עיניך וראה" ליופי והבחורות הפחות יפות היו אומרות "לא על היופי" וכו´ כפי שנא´: "ת"ר יפיפיות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי ... מכוערות שבהן מה היו אומרות: קחו מקח רם לשם שמים" (תענית ל: לא.) ואמנם ברור הדבר שהריקודים צריכים להיות נפרדים בחורים לחוד ובחורות לחוד כמאמר הפס´: "בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים", "בחורים וגם בתולות" ולא "בחורים עם בתולות" כפי שנאמר בזקנים. אולם בשום מקור הלכתי חוץ מהבן איש חי, לא מצאתי אזכור לעניין מחיצה וכן בבן איש חי לא מופיע בפירוש המחיצה. זאת ועוד במקום שאין מקום לשני מעגלים נפרדים ניתן לעשות מעגל בנים בתוך מעגל בנות. והרי בזמן התעלות בחתונה, שרוקדים לשמח חתן וכלה ישנה שמחה וגבורה וצניעות גם בלי מחיצה, שהרי הרוקדים אינם עסוקים בהסתכלות בבנות, אלא בלשמח חתן וכלה. אך בכל אופן למאן דאמר שיש צורך במחיצה משום איסור הסתכלות, אז האיסור קיים גם לאלו היושבים ואינם רוקדים ולא רק על אילו הרוקדים. אם כן לאילו האומרים כן ישנו צורך במחיצה הסוגרת לגמרי על ריקודי הבנות, ולא ראיתי שעושין כן בחתונותינו, ב"ה.
ט"ו באב - שמחה גבורה וצניעות השבוע אנו חוגגים את ט"ו באב שעליו אמרו חז"ל שלא היו לישראל ימים טובים כט"ו באב וכיום הכיפורים. אולם בימינו, נראה, כאילו הורדנו חג זה מלוח השנה וגם שכחנו את מהותו. על מה ולמה חגגו בט"ו באב? כמה סיבות לדבר. הראשונה זהו יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, כלומר לאחר שפנו מטה מנשה למשה במדבר בטענה שנגרע חלקם בגלל ירושת הנחלה של בנות צלפחד, הוגבלו בנות צלפחד להתחתן רק עם בני שבטן (כך שלא תסוב נחלה משבט לשבט. ) ובעצם הוגבלו שבטים להתחתן בתוך שבטם אך הוראה זו היתה לשעה לאותו הדור בלבד וביום שבו בוטלה הוראה זו ובת יורשת נחלה הותרה להתחתן עם מי שליבה חפץ, גם משבט אחר, קבעו יום חג. בנוסף, לאחר מעשה פילגש בגבעה נודה שבט בנימין ונשבעו ישראל שלא יתנו בנותיהם לשבט בנימין. לאחר המלחמה חיפשו דרך שלא ייכחד שבט בנימין מישראל, ואמרו שביום ט"ו באב שהוא חג בשילו, בו יוצאות בנות ישראל לחול (לרקוד) בכרמים יבאו בני שבט בנימין ויבחרו להם נשים (בהסכמת שני הצדדים) כך שבעצם לא נתנו ישראל בנותיהם רק הסכימו ל"הלקחן". אך כאשר אני מתבונן ולומד את הגמ´ המדברת על ארוע זה אני מסתכל על המציאות בימינו ואני שואל היתכן? בנות ישראל נאות, חסודות וצנועות, יוצאות לרקוד בפומבי לעיני ישראל ועוד במטרה מוצהרת וברורה שיבואו בני שבט בנימין (ולפנים ואח"כ כל ישראל) למסיבת הכרויות אחת גדולה ואף לא אחד קם וזועק צניעות, חילול ד´ וכד´. היתכן?? ויש לשאול האם הסיבה שהשאלה הזו בכלל עולה היא אינו העיוות הגמור שיש במחשבתנו למושג ולעניין הצניעות. כאשר אני מגיע לחתונה, שהיא בעצם במהותה שמחת חתנים ואפשרות להכרויות ורואה ושומע את הויכוחים על גובה ורוחב המחיצה וכד´, אני שואל את עצמי איך הגענו למצב זה, שלפעמים בעצמו גורם לחילול ד´ לפעמים כאשר במקום לרקוד ולשמח (הן אם זה בחתונה והן אם זה בבית אבות) אנו עומדים ותוהים על המחיצה, איך בכלל הגיעו לרעיון זה שצריך בכלל מחיצה בריקודים? האם כאשר יצאו בנות ישראל לחול בכרמים, העמידו מסביבן מחיצה כדי שלא יראו והרי במוצהר הכוונה היתה לראותן רוקדות. ובאשר לחתונה יש גם לשאול האם אין מידה מסוימת של אכזריות בהפרדה בין איש לאשתו, כאשר כל כולו של הארוע הוא דוקא בסימן האיחוד? ולא ניתן לומר ששם לא היתה שייכות להבל היופי וכד´ שהרי הבחורות היפות הן אלו שהיו אומרות "בחור שא נא עיניך וראה" ליופי והבחורות הפחות יפות היו אומרות "לא על היופי" וכו´ כפי שנא´: "ת"ר יפיפיות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי ... מכוערות שבהן מה היו אומרות: קחו מקח רם לשם שמים" (תענית ל: לא.) ואמנם ברור הדבר שהריקודים צריכים להיות נפרדים בחורים לחוד ובחורות לחוד כמאמר הפס´: "בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים", "בחורים וגם בתולות" ולא "בחורים עם בתולות" כפי שנאמר בזקנים. אולם בשום מקור הלכתי חוץ מהבן איש חי, לא מצאתי אזכור לעניין מחיצה וכן בבן איש חי לא מופיע בפירוש המחיצה. זאת ועוד במקום שאין מקום לשני מעגלים נפרדים ניתן לעשות מעגל בנים בתוך מעגל בנות. והרי בזמן התעלות בחתונה, שרוקדים לשמח חתן וכלה ישנה שמחה וגבורה וצניעות גם בלי מחיצה, שהרי הרוקדים אינם עסוקים בהסתכלות בבנות, אלא בלשמח חתן וכלה. אך בכל אופן למאן דאמר שיש צורך במחיצה משום איסור הסתכלות, אז האיסור קיים גם לאלו היושבים ואינם רוקדים ולא רק על אילו הרוקדים. אם כן לאילו האומרים כן ישנו צורך במחיצה הסוגרת לגמרי על ריקודי הבנות, ולא ראיתי שעושין כן בחתונותינו, ב"ה.
שלהבת אש הקודש
New member
מיקי?! השתגעת?!?!
אני עוד אסגור איתך חשבון בהמשך........
אני עוד אסגור איתך חשבון בהמשך........
בתי-נייטין
New member
שלהבת,מיקי אינו יודע דבר על צניעות
ככה שלא צריך להתייחס לשטויות והבלים מעיין אלו.
ככה שלא צריך להתייחס לשטויות והבלים מעיין אלו.
מיקי
מיקי עד כמה שידוע לי ישנו איסור הלכתי על ישיבה מעורבת בעת חתונה. אין לפני המקור המדויק אך ללא ספק זו ההלכה הנורמטיבית. (לא שאני מחזיק בעמדה זו, אך לאותם אלו שההלכה מקודשת עבורם ללא כחל ושרק... ). לענ"ד דבריך קצת תמימים. בהחלט חסרה בנו מן הטבעיות הראשונית. זו אגב אחת הסיבות שאני תומך בחברה מעורבת, נוער הגדל ביחד לא רואה בבן/ת המין השני אובייקט מיני.
מיקי עד כמה שידוע לי ישנו איסור הלכתי על ישיבה מעורבת בעת חתונה. אין לפני המקור המדויק אך ללא ספק זו ההלכה הנורמטיבית. (לא שאני מחזיק בעמדה זו, אך לאותם אלו שההלכה מקודשת עבורם ללא כחל ושרק... ). לענ"ד דבריך קצת תמימים. בהחלט חסרה בנו מן הטבעיות הראשונית. זו אגב אחת הסיבות שאני תומך בחברה מעורבת, נוער הגדל ביחד לא רואה בבן/ת המין השני אובייקט מיני.
בתי-נייטין
New member
בראון שאלה רצינית.אתה מתייחס ליהדות
בצורה ביקורתית מאוד,מתנשאת מאוד,אתה מחליט מה מתאים לך ומה לא.האם
בצורה ביקורתית מאוד,מתנשאת מאוד,אתה מחליט מה מתאים לך ומה לא.האם
בתי-נייטין
New member
אם כן,אין לך שום דבר שמחייב אותך
באמת(הרי אפילו לדבר בסיסי כגון האמונה אתה מתייחס בביקורתיות הנל)
באמת(הרי אפילו לדבר בסיסי כגון האמונה אתה מתייחס בביקורתיות הנל)
בתי-נייטין
New member
לפי זה,כיצד הנך טוען שאתה "דתי"?
יהדותנו,בראש ובראשונה מבוססת על אמונתנו בדברי חז"ל ורבותינו הקד´
יהדותנו,בראש ובראשונה מבוססת על אמונתנו בדברי חז"ל ורבותינו הקד´
בתי-נייטין
New member
רק הודות לאמונה זו,תיתכן המשכה של
היהדות.כמובן שזו לא אמונה עיוורת,והיא מיוסדת על יסודות מוצקים ש
היהדות.כמובן שזו לא אמונה עיוורת,והיא מיוסדת על יסודות מוצקים ש
בתי-נייטין
New member
שאותם יש ללמוד בעיון רב וכו´ אך אתה
שאינך מאמין בכל זאת (כפי שנראה מדבריך)כיצד אתה טוען להיותך דתי?
שאינך מאמין בכל זאת (כפי שנראה מדבריך)כיצד אתה טוען להיותך דתי?
נייטין
אמרתי כבר ואומר שוב, אני מעדיף לא לנהל איתך שיג ושיח. אין לי דבר נגדך, אבל מתודת הדיון של שנינו אינה תואמת. בשתי הפעמים היחידות בהן חרגתי ממנהגי ועניתי לי נגמר הדבר בקיטונות של בוז ובזעם רב. לכן אני נאלץ לא לענות לך, וזה לא נעים לי, עמך הסליחה. (אגב אני משער שאם הדבר מעניין אותך תוכל להבין ע"י דיפדוף בדברי אתמול, כשניהלתי דו שיח מעניין עם בועית=בועה + נוגית. שם הצהרתי על חלק ממחויבותי.). לא שאני מבין ת´אינטרס שלך, הרי באת להשמיע ולא לשמוע, אבל ודאי זו זכותך המלאה. שבת שלום. אולי נקבע פעם בזכרון מוישה ונדבר על סיגריה וקפה בלי טרוניות.
אמרתי כבר ואומר שוב, אני מעדיף לא לנהל איתך שיג ושיח. אין לי דבר נגדך, אבל מתודת הדיון של שנינו אינה תואמת. בשתי הפעמים היחידות בהן חרגתי ממנהגי ועניתי לי נגמר הדבר בקיטונות של בוז ובזעם רב. לכן אני נאלץ לא לענות לך, וזה לא נעים לי, עמך הסליחה. (אגב אני משער שאם הדבר מעניין אותך תוכל להבין ע"י דיפדוף בדברי אתמול, כשניהלתי דו שיח מעניין עם בועית=בועה + נוגית. שם הצהרתי על חלק ממחויבותי.). לא שאני מבין ת´אינטרס שלך, הרי באת להשמיע ולא לשמוע, אבל ודאי זו זכותך המלאה. שבת שלום. אולי נקבע פעם בזכרון מוישה ונדבר על סיגריה וקפה בלי טרוניות.
בתי-נייטין
New member
אני באתי להבין.באיזה עץ ניהלת את
הדו שיח?יהיה לי יותר נח אם תואיל להסביר בקצרה את מחויבותך.(כאן).
הדו שיח?יהיה לי יותר נח אם תואיל להסביר בקצרה את מחויבותך.(כאן).
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.