וכחלום יעוף
שתיים וחצי, אתמול בלילה, סו"ס הגיע לסיומו פרויקט קריאה שנשרך למעלה מחודש של הנאה צרופה. "חלום הבית האדום", 1700 עמוד טבין ותקילין, שקראתי באנגלית, למה שהספר החשוב, הקאנוני והמעולה הזה לא תורגם לעברית, וכדי בזיון וקצף. מדובר ברומן מאת צאו שואה-צ'ין (Cao xueqin) שנכתב אי שם באמצע המאה ה18, ומתאר את פריחתה ושקיעתה של חמולה סינית אריסטוקרטית. (יש תקציר בסוף, לטובת מי שאין לה כח לשטויות שלי) המון שאלות. על הבדלים תרבותיים, בעיות תרגום שכבר דיברנו עליהן (יש לי מהדורה סינית-אנגלית, ומדי פעם הצצתי בטקסט הסיני. להבנתי המוגבלת, המתרגמות בחרו בהחלט להעביר את רוח הדברים, ומקפידות מאד על אסתטיקה, במחיר של סטיות גדולות מהטקסט המקורי. החלטה נבונה ביותר בעיני), והבדלים בכלל בהבנה. למשל: הסגנון הוא בהחלט מה שקורין "סגנון ריאליסטי", אבל בסין, כמו בסין, שילוב של רוחות רפאים, בני אלמוות, אלילים ואלילות בעלילה הוא ריאליסטי לחלוטין. יש גם תיאורים נפלאים של גן משפחתי, כולל המסלעות, הטחב, עלי הלוטוס בבריכות, המעקות, הגשרים והההרים המלאכותיים. יש המון הומור, ולא מעט עוקצנות וביקורת. באשר לסעיף האחרון, הטרידה אותי כולזמן השאלה: האם הסופר התכוון לבקר, או שהביקורת היא בעיני הקוראת. או במילים אחרות: האם אני קוראת בעינים עגולות ספר שנועג לעינים מלוכסנות? אין לי תשובה ברורה, אבל אני די בטוחה שהביקורת קיימת. הספר גדוש בגיבורות נשיות מרהיבות, ובעצם הנושא המרכזי שלו, להבנתי, הוא נשיות, ואופציות שעומדות בפני נשים. המסקנות טראגיות ביותר. נשים חזקות ומוכשרות נדונו לעבוד בפרך בניהול הבית ("בית" פירושו משק אוטרקי המונה מאות בני אדם), ובדרך כלל יוקעו כקשוחות ותככניות. נשים חלשות יספגו התעללויות מצד בעלים, הורים, או נשים צרות, ונשים יצירתיות ידכאו את כשרונותיהן, או יצאו מדעתן. הגיבורה הראשית היא לין דאי-יו (יותר מסימה מאנה קארנינה, יותר חריפה מאגלאיה איוונובה, יותר נוירוטית מאמה בובארי, וטראגית לפחות כמו יוליה קפולט - דמות ספרותית בלתי נשכחת). היא הזכירה לי את וירג'יניה וולף והסיפור הפיקטיבי על אחותו של שייקספיר. וולף מניחה שלשיקספיר היתה אחות מוכשרת לא פחות ממנו, ומתארת מה יכול היה לעלות בגורלה באנגליה של המאה ה-16. המסקנה ההכרחית היא, שהניגוד הבלתי אפשרי בין הכח היצירתי לדרך החיים המוגבלת והמגבילה שנכפתה אז על כל אשה, בהכרח היה מוביל אותה לשגעון והתאבדות. זה מה שקרה ללין-דאי-יו, אבל כיוון שהיא סינית, הפתרון המוצע הוא, שהיא מלכתחילה לא היתה אדם רגיל, והמוות מהווה שיפור מבחינתה, כי בעולם האחר היא מקבלת את המקום הראוי לה והופכת לאלה חשובה. אין להתוכח עם הגורל. וזה מוביל אותי לעוד נקודה, או בעצם שלש נקודות. מה שלין יו-טאנג מכנה "הטריאדה הנשית" ששולטת (שלא לומר שולתת!!!!!!!1) בסין כבר אי אלו אלפיים שנה. הטיראדה היא: Fate, Face, ו-Favour והכח ההרסני של שלושתן מודגם ברומן בצורה נפלאה. Face - הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לסיני הוא "איבוד פנים". לכן, למשל, משפחה מכובדת צריכה לערוך לוויות ראוותניות, גם כשלבני המשפחה אין מה לאכול. את עניין הגורל כבר הזכרתי, והוא מודגש מאד ברומן. כולם כפופים לגורל, הכל צפוי מראש, ואין לברוח או להילחם במה שנקבע בשמים. קונספט הרסני מאד. favour - ציטוטון שנון וחביב להמחשת עקרון שלטון החוק בסין (תקף עד היום) Our most sagacious, benevolent emp;eror is angered by nothing so much as reports of venal officials who abuse their power to opress good citizens... If he is fpond guilty he will be in trouble; if the charges prove groundless, those who impeached him will suffer. This is a really good reign, if only we had the luck to be officials!" חוץ מכל זה, הספר הזה, ממש כמו ביקור במוזיאונים בסין, השאיר אותי נפעמת מהעומק ההיסטורי של התרבות הזו. בארוחה משפחתית רגילה לגמרי, ואפילו בשיחות שיכורים בפאב, כולם מצטטים חופשי אגדות, פתגמים ושורות שיר בנות אלף ואלפיים שנה. דוגמאות היסטוריות שמובאות להבהרת מצב עכשווי יכולות לנדוד גם 3000 שנה אחורה, וכולם יבינו בדיוק על מה מדובר. שורשים, מה שנקרא. טוב, מספיק לבלבל את המוח, לטובת מי שלא הבינה עדכשיו (או שדילגה, ובדין, על ההודעה הארכנית הזו), אני אתן סיכום קצר: וואי, וואי וואי, איזה ספר מדהים שבת שלום רנג'ין, עדין שיכורה ולא מבירה.
שתיים וחצי, אתמול בלילה, סו"ס הגיע לסיומו פרויקט קריאה שנשרך למעלה מחודש של הנאה צרופה. "חלום הבית האדום", 1700 עמוד טבין ותקילין, שקראתי באנגלית, למה שהספר החשוב, הקאנוני והמעולה הזה לא תורגם לעברית, וכדי בזיון וקצף. מדובר ברומן מאת צאו שואה-צ'ין (Cao xueqin) שנכתב אי שם באמצע המאה ה18, ומתאר את פריחתה ושקיעתה של חמולה סינית אריסטוקרטית. (יש תקציר בסוף, לטובת מי שאין לה כח לשטויות שלי) המון שאלות. על הבדלים תרבותיים, בעיות תרגום שכבר דיברנו עליהן (יש לי מהדורה סינית-אנגלית, ומדי פעם הצצתי בטקסט הסיני. להבנתי המוגבלת, המתרגמות בחרו בהחלט להעביר את רוח הדברים, ומקפידות מאד על אסתטיקה, במחיר של סטיות גדולות מהטקסט המקורי. החלטה נבונה ביותר בעיני), והבדלים בכלל בהבנה. למשל: הסגנון הוא בהחלט מה שקורין "סגנון ריאליסטי", אבל בסין, כמו בסין, שילוב של רוחות רפאים, בני אלמוות, אלילים ואלילות בעלילה הוא ריאליסטי לחלוטין. יש גם תיאורים נפלאים של גן משפחתי, כולל המסלעות, הטחב, עלי הלוטוס בבריכות, המעקות, הגשרים והההרים המלאכותיים. יש המון הומור, ולא מעט עוקצנות וביקורת. באשר לסעיף האחרון, הטרידה אותי כולזמן השאלה: האם הסופר התכוון לבקר, או שהביקורת היא בעיני הקוראת. או במילים אחרות: האם אני קוראת בעינים עגולות ספר שנועג לעינים מלוכסנות? אין לי תשובה ברורה, אבל אני די בטוחה שהביקורת קיימת. הספר גדוש בגיבורות נשיות מרהיבות, ובעצם הנושא המרכזי שלו, להבנתי, הוא נשיות, ואופציות שעומדות בפני נשים. המסקנות טראגיות ביותר. נשים חזקות ומוכשרות נדונו לעבוד בפרך בניהול הבית ("בית" פירושו משק אוטרקי המונה מאות בני אדם), ובדרך כלל יוקעו כקשוחות ותככניות. נשים חלשות יספגו התעללויות מצד בעלים, הורים, או נשים צרות, ונשים יצירתיות ידכאו את כשרונותיהן, או יצאו מדעתן. הגיבורה הראשית היא לין דאי-יו (יותר מסימה מאנה קארנינה, יותר חריפה מאגלאיה איוונובה, יותר נוירוטית מאמה בובארי, וטראגית לפחות כמו יוליה קפולט - דמות ספרותית בלתי נשכחת). היא הזכירה לי את וירג'יניה וולף והסיפור הפיקטיבי על אחותו של שייקספיר. וולף מניחה שלשיקספיר היתה אחות מוכשרת לא פחות ממנו, ומתארת מה יכול היה לעלות בגורלה באנגליה של המאה ה-16. המסקנה ההכרחית היא, שהניגוד הבלתי אפשרי בין הכח היצירתי לדרך החיים המוגבלת והמגבילה שנכפתה אז על כל אשה, בהכרח היה מוביל אותה לשגעון והתאבדות. זה מה שקרה ללין-דאי-יו, אבל כיוון שהיא סינית, הפתרון המוצע הוא, שהיא מלכתחילה לא היתה אדם רגיל, והמוות מהווה שיפור מבחינתה, כי בעולם האחר היא מקבלת את המקום הראוי לה והופכת לאלה חשובה. אין להתוכח עם הגורל. וזה מוביל אותי לעוד נקודה, או בעצם שלש נקודות. מה שלין יו-טאנג מכנה "הטריאדה הנשית" ששולטת (שלא לומר שולתת!!!!!!!1) בסין כבר אי אלו אלפיים שנה. הטיראדה היא: Fate, Face, ו-Favour והכח ההרסני של שלושתן מודגם ברומן בצורה נפלאה. Face - הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לסיני הוא "איבוד פנים". לכן, למשל, משפחה מכובדת צריכה לערוך לוויות ראוותניות, גם כשלבני המשפחה אין מה לאכול. את עניין הגורל כבר הזכרתי, והוא מודגש מאד ברומן. כולם כפופים לגורל, הכל צפוי מראש, ואין לברוח או להילחם במה שנקבע בשמים. קונספט הרסני מאד. favour - ציטוטון שנון וחביב להמחשת עקרון שלטון החוק בסין (תקף עד היום) Our most sagacious, benevolent emp;eror is angered by nothing so much as reports of venal officials who abuse their power to opress good citizens... If he is fpond guilty he will be in trouble; if the charges prove groundless, those who impeached him will suffer. This is a really good reign, if only we had the luck to be officials!" חוץ מכל זה, הספר הזה, ממש כמו ביקור במוזיאונים בסין, השאיר אותי נפעמת מהעומק ההיסטורי של התרבות הזו. בארוחה משפחתית רגילה לגמרי, ואפילו בשיחות שיכורים בפאב, כולם מצטטים חופשי אגדות, פתגמים ושורות שיר בנות אלף ואלפיים שנה. דוגמאות היסטוריות שמובאות להבהרת מצב עכשווי יכולות לנדוד גם 3000 שנה אחורה, וכולם יבינו בדיוק על מה מדובר. שורשים, מה שנקרא. טוב, מספיק לבלבל את המוח, לטובת מי שלא הבינה עדכשיו (או שדילגה, ובדין, על ההודעה הארכנית הזו), אני אתן סיכום קצר: וואי, וואי וואי, איזה ספר מדהים שבת שלום רנג'ין, עדין שיכורה ולא מבירה.