וכבר עבר די זמן
כמעט שבוע.
מאותו ערב חמישי בו התישבתי בסלון השקט עם כוס תה וכריך, בעלי החולה והבנות ישנים ואני מחכה לבן שיתקשר להודיע לי שאבוא לאסוף אותו ממפגש חברתי.
לא הספקתי לנגוס מהכריך והטלפון צפצף. "מצטערת, זה לא יסתדר. הודיעי שקבלת"
החלק הבוגר, הפרקטי, זה שירשתי מאמא, לקח פיקוד על החלק הכואב, ההמום והמסוחרר. "קבלתי, תודה" הוא הקליד בחזרה ובאבחת מקלדת מחק את כל המיילים, המסרונים ואת שמה מרשימת אנשי הקשר. "כדי שלא תתפלשי בזה", הסבירה לי הבוגרת. "זה יעזור להחלמה שלך". צודקת, הבוגרת הזאת. חכמה. קוראת הרבה. מאה בהבנת הנקרא. כדאי להקשיב לה. היא זו שמשליכה את הכריך השלם לפח ושופכת את התה, לוקחת את המפתחות ונוסעת להביא את הילד שלה, החמוד, החיוני, השמח, שנכנס עכשיו לאוטו ואומר שהיה לו "הכי כיף בעולם!"
ויש בנו חלק ששמח בשמחתו, מתנחם בה, אולי אפילו מרגיש טיפונת גאווה. בקטנה.
נוסעים הביתה.
ובלילה חלמתי חלום. הייתי בבית הוריי, יחד עם עוד כמה אנשים חסרי פנים. היה לנו נשק, החשכנו את הבית. ידענו שיש בחוץ אנשים שרוצים להרוג אותנו ואנחנו חייבים להיות שקטים מאד, לשבת בחושך ולהיות מוכנים. אני יורדת ועולה במדרגות, מתכופפת כדי שלא יראו אותי מבעד לחלונות ואותה חרדת מוות מרחפת מעלי כל הזמן. היו רגעים, שהאחיזה שלי בחלום התרופפה לטובת המציאות ורסיסי תודעה החלו לחזור אלי והדפתי אותם מיד, אתם מבינים? בתפר הזה, שבין חלום לעירות העדפתי להלחם על חיי בחברת אנשים חסרי פנים מאשר להתעורר ולנחות חזרה לחווית הנטישה והבדידות.
בסוף, כמובן, הבוקר האיר וחזרתי למציאות. הלבשתי, צחצחתי, הגשתי, ארזתי ולקחתי לגן. אחר כך סיפרתי לו מה קרה. הוא לא הבין. לא חשבתי שיבין אבל חשבתי שתהיה לו מילה טובה או חיבוק.
"את לא יכולה לקבל מאף אחד יותר ממה שהוא מוכן לתת" שיננתי לעצמי כשיצאתי עם הכלבה והדמעות ירדו, סוף סוף.
הלומת כאב ודומעת, נגשתי לבשל ארוחת שישי. הכאב מאט את התנועות, מעכב את התגובות, מחמיר את פיזור הנפש, המפוזרת גם בימים של שגרה. זה עלה לי בצלחת מנופצת ושני סירים שרופים. משימה רודפת משימה. עוד סיר ועוד תבנית, להחזיר מהגן ולהגיש אוכל ולמזוג מים ולחתוך תפוח אדום לפלחים ואחר כך עוד אחד. לשטוף כלים ולאסוף אחריהם את הבלגן כי לא נשארו בי כוחות להעמיד גבולות. עוד כלים לשטוף, סירים שרופים לשפשף, רצפה לקרצף, שולחן לערוך, סבב מקלחות. וכל אותו הזמן הטלפון לא מפסיק לצפצף ולמה את לא מתחברת לוואטסאפ ולפייסבוק?
בסוף המשימות נגמרו, הטלפון נדם האורח הלך והילדים נרדמו. נהיה שקט. צונחת לשינה טרופה, עד הבוקר הבא.
וכבר עבר די זמן ואפשר לומר שהמצב השתפר. השינה שלי רגועה יותר, רציפה ונטולת חלומות(לפחות כאלה שאני זוכרת) הכאב קהה וגם הזכרונות. היא לא היתה חלק מחיי לאורך זמן אז הזכרונות שישנם דוהים לאיטם.
פתחתי את הפגישה עם הפסיכולוגית בבקשה- שימי לב לשעון ובדקות האחרונות של המפגש נסי לאסוף אותי מחדש, לארגן את כל חלקי לקראת שבוע של תפקוד כי אני מפורקת-
היא הקשיבה לי בתשומת לב, אני נאחזת בעיניה המביעות חמלה ואמפטיה.
נראה לי שהצפתי אותה. המון המון חומר גלם בלתי מעובד שפכתי על רצפת החדר. החיבור, הנטישה, זכרונות העבר, הקטע שפרסמתי גם פה. העילה לנטישה, התובנות. כמעט ולא נותר זמן לעיבוד, לטיפול, לאינטגרציה. נמשיך בפגישה הבאה.
יום אחר כך הלכתי לראיון עבודה. אאוט אוף דה בלו הוא נפל עלי ולא ידעתי מה אני חושבת או מרגישה בקשר לזה. אבל זה בתחום שלי וקרוב לבית... תזרמי, אמרתי לעצמי. תני לחיים לסחוף אותך ושחי עם הזרם. גם כך החיים האלה מסובכים מדי בשבילך...
הם לא אהבו שלא עבדתי בתחום כבר חמש שנים.
השתדלתי לא לתת לזה לחדור אלי.
אז עכשיו כבר יותר טוב. הכאב קהה, נשארה הריקנות. חלל כזה בתוכי.
"תתמקדי בילדים שלך, בחיפוש עבודה, זה מספיק בינתיים" אני אומרת לעצמי.
:אולי כדאי שתתאמני בחברויות שטחיות" אמרה לי הפסיכולוגית. אותה רוח הדברים של תמר ונעמי, גם אם לא שטחיות, לפחות לא כאלה טוטאליות.
ואם שלוש פסיכולוגיות חכמות ומנוסות אומרות לך את אותו הדבר אולי כדאי שתקשיבי להן.
"אני לא מסוגלת" הסברתי לה. "זה כמו אוכל לא מתובל. אוכל של בית חולים. ומי אוהב לאכול אוכל של בית חולים?" רוב האנשים שאני מכירה יעדיפו לקנות בורקס מנחם אך נוטף שומן טראנס בקפיטריה.
אז אני לא מחליטה בינתיים וממילא לחיים יש דינמיקה משלהם ועייפתי מלנסות להשפיע על מהלך העניינים.
את רואה, אני אומרת לילדה, כמו שאמרתי, מצאנו רגיעה וגם קצת נחמה ואת תראי שהדברים רק ילכו וישתפרו.
היא מביטה בי, ספקנית וחוזרת לברביות שלה.
כמעט שבוע.
מאותו ערב חמישי בו התישבתי בסלון השקט עם כוס תה וכריך, בעלי החולה והבנות ישנים ואני מחכה לבן שיתקשר להודיע לי שאבוא לאסוף אותו ממפגש חברתי.
לא הספקתי לנגוס מהכריך והטלפון צפצף. "מצטערת, זה לא יסתדר. הודיעי שקבלת"
החלק הבוגר, הפרקטי, זה שירשתי מאמא, לקח פיקוד על החלק הכואב, ההמום והמסוחרר. "קבלתי, תודה" הוא הקליד בחזרה ובאבחת מקלדת מחק את כל המיילים, המסרונים ואת שמה מרשימת אנשי הקשר. "כדי שלא תתפלשי בזה", הסבירה לי הבוגרת. "זה יעזור להחלמה שלך". צודקת, הבוגרת הזאת. חכמה. קוראת הרבה. מאה בהבנת הנקרא. כדאי להקשיב לה. היא זו שמשליכה את הכריך השלם לפח ושופכת את התה, לוקחת את המפתחות ונוסעת להביא את הילד שלה, החמוד, החיוני, השמח, שנכנס עכשיו לאוטו ואומר שהיה לו "הכי כיף בעולם!"
ויש בנו חלק ששמח בשמחתו, מתנחם בה, אולי אפילו מרגיש טיפונת גאווה. בקטנה.
נוסעים הביתה.
ובלילה חלמתי חלום. הייתי בבית הוריי, יחד עם עוד כמה אנשים חסרי פנים. היה לנו נשק, החשכנו את הבית. ידענו שיש בחוץ אנשים שרוצים להרוג אותנו ואנחנו חייבים להיות שקטים מאד, לשבת בחושך ולהיות מוכנים. אני יורדת ועולה במדרגות, מתכופפת כדי שלא יראו אותי מבעד לחלונות ואותה חרדת מוות מרחפת מעלי כל הזמן. היו רגעים, שהאחיזה שלי בחלום התרופפה לטובת המציאות ורסיסי תודעה החלו לחזור אלי והדפתי אותם מיד, אתם מבינים? בתפר הזה, שבין חלום לעירות העדפתי להלחם על חיי בחברת אנשים חסרי פנים מאשר להתעורר ולנחות חזרה לחווית הנטישה והבדידות.
בסוף, כמובן, הבוקר האיר וחזרתי למציאות. הלבשתי, צחצחתי, הגשתי, ארזתי ולקחתי לגן. אחר כך סיפרתי לו מה קרה. הוא לא הבין. לא חשבתי שיבין אבל חשבתי שתהיה לו מילה טובה או חיבוק.
"את לא יכולה לקבל מאף אחד יותר ממה שהוא מוכן לתת" שיננתי לעצמי כשיצאתי עם הכלבה והדמעות ירדו, סוף סוף.
הלומת כאב ודומעת, נגשתי לבשל ארוחת שישי. הכאב מאט את התנועות, מעכב את התגובות, מחמיר את פיזור הנפש, המפוזרת גם בימים של שגרה. זה עלה לי בצלחת מנופצת ושני סירים שרופים. משימה רודפת משימה. עוד סיר ועוד תבנית, להחזיר מהגן ולהגיש אוכל ולמזוג מים ולחתוך תפוח אדום לפלחים ואחר כך עוד אחד. לשטוף כלים ולאסוף אחריהם את הבלגן כי לא נשארו בי כוחות להעמיד גבולות. עוד כלים לשטוף, סירים שרופים לשפשף, רצפה לקרצף, שולחן לערוך, סבב מקלחות. וכל אותו הזמן הטלפון לא מפסיק לצפצף ולמה את לא מתחברת לוואטסאפ ולפייסבוק?
בסוף המשימות נגמרו, הטלפון נדם האורח הלך והילדים נרדמו. נהיה שקט. צונחת לשינה טרופה, עד הבוקר הבא.
וכבר עבר די זמן ואפשר לומר שהמצב השתפר. השינה שלי רגועה יותר, רציפה ונטולת חלומות(לפחות כאלה שאני זוכרת) הכאב קהה וגם הזכרונות. היא לא היתה חלק מחיי לאורך זמן אז הזכרונות שישנם דוהים לאיטם.
פתחתי את הפגישה עם הפסיכולוגית בבקשה- שימי לב לשעון ובדקות האחרונות של המפגש נסי לאסוף אותי מחדש, לארגן את כל חלקי לקראת שבוע של תפקוד כי אני מפורקת-
היא הקשיבה לי בתשומת לב, אני נאחזת בעיניה המביעות חמלה ואמפטיה.
נראה לי שהצפתי אותה. המון המון חומר גלם בלתי מעובד שפכתי על רצפת החדר. החיבור, הנטישה, זכרונות העבר, הקטע שפרסמתי גם פה. העילה לנטישה, התובנות. כמעט ולא נותר זמן לעיבוד, לטיפול, לאינטגרציה. נמשיך בפגישה הבאה.
יום אחר כך הלכתי לראיון עבודה. אאוט אוף דה בלו הוא נפל עלי ולא ידעתי מה אני חושבת או מרגישה בקשר לזה. אבל זה בתחום שלי וקרוב לבית... תזרמי, אמרתי לעצמי. תני לחיים לסחוף אותך ושחי עם הזרם. גם כך החיים האלה מסובכים מדי בשבילך...
הם לא אהבו שלא עבדתי בתחום כבר חמש שנים.
השתדלתי לא לתת לזה לחדור אלי.
אז עכשיו כבר יותר טוב. הכאב קהה, נשארה הריקנות. חלל כזה בתוכי.
"תתמקדי בילדים שלך, בחיפוש עבודה, זה מספיק בינתיים" אני אומרת לעצמי.
:אולי כדאי שתתאמני בחברויות שטחיות" אמרה לי הפסיכולוגית. אותה רוח הדברים של תמר ונעמי, גם אם לא שטחיות, לפחות לא כאלה טוטאליות.
ואם שלוש פסיכולוגיות חכמות ומנוסות אומרות לך את אותו הדבר אולי כדאי שתקשיבי להן.
"אני לא מסוגלת" הסברתי לה. "זה כמו אוכל לא מתובל. אוכל של בית חולים. ומי אוהב לאכול אוכל של בית חולים?" רוב האנשים שאני מכירה יעדיפו לקנות בורקס מנחם אך נוטף שומן טראנס בקפיטריה.
אז אני לא מחליטה בינתיים וממילא לחיים יש דינמיקה משלהם ועייפתי מלנסות להשפיע על מהלך העניינים.
את רואה, אני אומרת לילדה, כמו שאמרתי, מצאנו רגיעה וגם קצת נחמה ואת תראי שהדברים רק ילכו וישתפרו.
היא מביטה בי, ספקנית וחוזרת לברביות שלה.
