ויקח קורח
המוטיב המרכזי בפרשתנו הוא מחלוקת קורח ועדתו. מחלוקת קשה מאוד, שתוצאותיה הן הרות אסון. המשנה במסכת "אבות" מתארת: "איזוהי מחלוקת, שאינה לשם שמים? זו מחלוקת קורח ועדתו". קם לו "צדיק" בשם קורח ומתריס כנגד משה ואהרון: "רב לכם! כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" למעשה הוא קורא תגר על מנהיגותם של משה ואהרן, שנבחרו ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. מה התוצאה? "אם כמות כל האדם ימותןן אלה, לא ה' שלחני...". עונש קשה מאוד! אנו מחפשים את מידת החסד בפרשה היא. היכן היא? בדיוק כאן. אילו היה מצליח קורח במשימתו, היה גורם לאנדרלמוסיה קשה מאוד בקרב עם ישראל. עם ישראל היה עלול חלילה לאבד את דרכו בדרך לארץ המובטחת (בדומה לפרשת המרגלים). העונש, שקיבל קורח ועדתו, בא לרמז לנו, שיש סדר בעולם, ומנהיג, שנבחר ע"י הגבורה הוא מנהיג ללא ערעור. המחלוקת היא אם כל חטאת והיא עלולה להביא אותנו אל עברי פי פחת. לכן עונש זה מהווה למעשה שיעור לכולנו, עד כמה המחלוקת מסוכנת. זה החסד הגדול, שעשה איתנו הקב"ה. סח לי ידיד בעניין זה: חסד לא בא על חשבון האמת. ללמדך, שחסד ואמת חד הם, וכלשון הנביא ("מלכים"): "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו". האמת היא החסד האמיתי בעולם. באותה משנה (לעיל) נאמר: "איזוהי מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי". הלל ושמאי היו שני ניגודים: הראשון – אדם נוח; פרגמטי, והשני - קנא וקפדן (זוכרים את הסיפור על הגר, שביקש להתגייר על מנת שילמד את כל התורה על רגל אחת?). אע"פ כן לא נמנעו מלחלוק כבוד זה לזה ולמרות המחלוקת היו נושאים נשים אלו מאלו. אחת הסיבות, שההלכה נקבעה לרוב כבית הלל, משום שהיו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם והיו ענווים. זו כוחה של מחלוקת ראויה. בהזדמנות זאת - "האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם" ועל אחת כמה וכמה, שיש לנו לפחות אחד "המצפה לגאולה". יהי רצון! מדבריו של "מצפה", שהובאו כאן בפורום: ”ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרון לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים". לכל אדם יש תקופות של דעיכה ויש גם תקופות של פריחה. רק צריך להסתכל על הצד היפה של החיים ולגלות, שעם כל הקשיים ועם כל הכאבים, שיש לנו לפעמים, הרי באופן כללי החיים הם מקסימים. חבל מאוד, אם ננצל אותם לטובה. א גוטען שבת!
המוטיב המרכזי בפרשתנו הוא מחלוקת קורח ועדתו. מחלוקת קשה מאוד, שתוצאותיה הן הרות אסון. המשנה במסכת "אבות" מתארת: "איזוהי מחלוקת, שאינה לשם שמים? זו מחלוקת קורח ועדתו". קם לו "צדיק" בשם קורח ומתריס כנגד משה ואהרון: "רב לכם! כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" למעשה הוא קורא תגר על מנהיגותם של משה ואהרן, שנבחרו ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו. מה התוצאה? "אם כמות כל האדם ימותןן אלה, לא ה' שלחני...". עונש קשה מאוד! אנו מחפשים את מידת החסד בפרשה היא. היכן היא? בדיוק כאן. אילו היה מצליח קורח במשימתו, היה גורם לאנדרלמוסיה קשה מאוד בקרב עם ישראל. עם ישראל היה עלול חלילה לאבד את דרכו בדרך לארץ המובטחת (בדומה לפרשת המרגלים). העונש, שקיבל קורח ועדתו, בא לרמז לנו, שיש סדר בעולם, ומנהיג, שנבחר ע"י הגבורה הוא מנהיג ללא ערעור. המחלוקת היא אם כל חטאת והיא עלולה להביא אותנו אל עברי פי פחת. לכן עונש זה מהווה למעשה שיעור לכולנו, עד כמה המחלוקת מסוכנת. זה החסד הגדול, שעשה איתנו הקב"ה. סח לי ידיד בעניין זה: חסד לא בא על חשבון האמת. ללמדך, שחסד ואמת חד הם, וכלשון הנביא ("מלכים"): "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו". האמת היא החסד האמיתי בעולם. באותה משנה (לעיל) נאמר: "איזוהי מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי". הלל ושמאי היו שני ניגודים: הראשון – אדם נוח; פרגמטי, והשני - קנא וקפדן (זוכרים את הסיפור על הגר, שביקש להתגייר על מנת שילמד את כל התורה על רגל אחת?). אע"פ כן לא נמנעו מלחלוק כבוד זה לזה ולמרות המחלוקת היו נושאים נשים אלו מאלו. אחת הסיבות, שההלכה נקבעה לרוב כבית הלל, משום שהיו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם והיו ענווים. זו כוחה של מחלוקת ראויה. בהזדמנות זאת - "האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם" ועל אחת כמה וכמה, שיש לנו לפחות אחד "המצפה לגאולה". יהי רצון! מדבריו של "מצפה", שהובאו כאן בפורום: ”ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרון לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים". לכל אדם יש תקופות של דעיכה ויש גם תקופות של פריחה. רק צריך להסתכל על הצד היפה של החיים ולגלות, שעם כל הקשיים ועם כל הכאבים, שיש לנו לפעמים, הרי באופן כללי החיים הם מקסימים. חבל מאוד, אם ננצל אותם לטובה. א גוטען שבת!
