אבל זו כמובן לא דיעה מקצועית. ובאופן כללי, טל, איך אתם רואים את ההורים במערך האיבחוני? האם מסתמכים על מה שההורים מדווחים, על האינטואיציות שלהם, ועל הכרותם עם הצרכים שלהם. אופס, נזכרתי שאת לא עובדת עם ילדים אבל אולי יש כאן מישהי שכן עובדת עם ילדים. והאם דעותי ומסקנותי לגבי טיפולים בתור אמא, ורעיונות שיש לי בתור אמא, מעניינים אותכם בתור אנשי מקצוע?
בקשר לראיית ההורים באבחון: בדרך כלל , אני מסתמכת באופן משמעותי על דיווח ההורים והאינטואיציות שלהם. חלק משמעותי מאוד מההליך האבחון מתייחס לשיחה עם ההורים בתחילת האבחון, במהלכו ובסיכום. אני מאמינה כי ההורים רואים הכול. לעתים הם אינם מעוניינים להודות בכך ואומרים לי: אני לא יודע, את תגידי לי. או שהם אינם יודעים לשיים את הבעייה, אך לזהות אותה- במידה וההורים מספיק כנים עם עצמם אני מאמינה שכן. ההורים אינם הפרמטר היחיד, כמובן, אך דעתם וראייתם רלוונטים ביותר.
אפשר לעבוד עם חומרי יצירה רבים: הכנת עיסת נייר (גזרי נייר, מים ודבק), מהעיסה מפסלים צורות או עם שבלונות וכו. כדי לעבוד בצורה טובה עם העיסה צריך להשתמש בויסות כוח. מריחת כדורי פלסטלינה על קרטון או לוח עץ- להפעלת כוח רב. עבודה עם קלקר וסיכות מפה- לסמן נקודות ספציפיות שצריך להכניס אליהם את הסיכה. משחק "הך פטיש", או עבודה עם פטיש ומסמרים. עבודה עם טפטפות (כמו של טיפות עיניים)- לשפוך מספר מסוים של טפות- לא פחות ולא יותר. מזיגת מים לתוך כוס עד למידה מדויקת ולהפסיק. תצצת
אני מאמינה שמטפל טוב קשוב למטופל ולמשפחתו כמו לאיבחון על מנת לקבל תמונה שלמה אין להשוות את מה שניתן לראות ב 24 שעות כפול X שנים לעומת מפגשי איבחון וגם מצאתי שהרבה מאד רעיונות מעולים באים מהשטח מאלו אשר צריכים את הטיפול או מתמודדים אם הקושי פעמים רבות מאד הם יכולים להגדיר מה הקושי ואת הפיתרון טל
