לא ממש
ואן גנדי לא הראה שום יצירות התקפית באף אחת מהקדנציות שלו. בטח לא ברוקטס, ששם העיקרון ההתקפי היה "תנו את הכדור לטי-מאק שיעשה פיק אנד רול רחוק מהסל עם יאו". גם בניקס בשנים המוקדמות, שיחקו אצלו כשרונות התקפיים לא מבוטלים כמו לארי ג'ונסון, אלן יוסטון, לטרל ספריוול וכריס צ'יילדס שנעלם כליל תחת האימון של ואן-גנדי. השיטה שלו? תנו ליואינג וזוזו מהדרך. בלי שיטה (כמו שהנחיל למשל אדלמן ביוסטון) ההתקפה של דנבר תמשיך לקום וליפול על אחוזי השדה של מלו&אייברסון&ג'יי.אר סמית. לפעמים זה מביא אותם ל-168 נקודות, פעמים רבות אחרות זה נגמר בהפסד. התקופה היחידה שבה ואן גאנדי כן הראה קצת יצירות התקפית, הייתה כאשר יואינג היה פצוע בניקס. התוצאה? הניקס של אותה שנה הגיעו לגמר של העונה המקוצרת. בגמר? יואינג חזר מפציעה והוחזר לחמישיה, ושוב - השיטה השתנתה ל"תנו ליואינג וזוזו מהדרך". יואינג היה אז בגיל של שאק היום (תן או קח שנתיים). לדנבר יש ארסנל התקפי שלא מבייש חיל אוויר של מדינה אירופאית. זה לא רק מלו ואנתוני, גם צ'אקי אטקינס היה קלעי שלשות לא רע, לפחות כזה שיכול לקבל את הכדור ולתפור שלוש על הלוח אחרי משחק מסירות או עקב דאבל טים. קניון מארטין הוא אחד הגבוהים ההתקפיים הכי טובים שהגיעו לליגה בשנות ה-2000, וחי השנה בעיקר על נקודות גארבג'. על היכולת של ג'יי אר סמית' במגרש פתוח ומחוץ לקשת אין צורך להוסיף מילים. כנ"ל על קלייז'ה שהתחיל להרשים שנה שעברה בפלייאוף ומאז לא עוצר. מאמן שידע לנצל את ההרכב הזה בצורה נכונה, יכול ליצור קבוצת התקפה מפחידה, אבל בשביל זה צריך קצת יצירתיות.