dual intent וקושיות אחרות
בדרך כלל בויזות שאינן ויזות הגירה, קיימת דרישה שלא תהיה לך כוונת הגירה. כך לדוגמה אם את נכנסת לארה"ב על ויזת תייר או ויזת סטודנט, את מצהירה למעשה שאת לא נכנסת לארה"ב מתוך כוונה להגר. אם נכנסת לארה"ב עם ויזה כזו ושבועיים אחרי זה את מגישה בקשה לגרין קארד, זה אומר ששיקרת בכניסה לארה"ב וכן היתה לך כוונת הגירה.
כשמדובר בויזה שמוגדרת בחוק כויזה עם "כוונה כפולה", כדוגמת ויזה L, למרות שמדובר בויזה שהיא לא ויזת הגירה, היא לא דורשת אי-כוונת הגירה. כך שגם אם את מגישה בקשה לגרין קארד מיד אחרי הכניסה לארה"ב אין בעיה, משום שמעולם לא התחייבת קודם שאין לך כוונה להגר.
העובדה שיש לך ויזה L לא משנה מבחינת רשויות ההגירה, ולא תקל ולא תקשה על קבלת GC מבחינתם. היא כן עוזרת מבחינה אחרת. רוב מקומות העבודה בארה"ב לא שמחים לחכות שנים לעובד עד שיקבל גרין קארד בזמן שהוא מחכה מחוץ לארה"ב, כך שהרבה יותר נפוץ שמקום עבודה מוציא גרין קארד לעובד שכבר עובד אצליהם עם ויזת עבודה.
לגבי ההבדלים, L1 זו ויזת רילוקיישן לעובדים בסניף של החברה מחוץ לארה"ב שעוברים לסניף האמריקאי. H1B זו ויזת העבודה הרגילה. מרוב הבחינות, לויזה L1 יש יתרונות: אין לה מכסה, אין מגבלה מבחינת תאריך תחילת עבודה, ובני זוג של ויזת L רשאים לקבל אישור עבודה. יש חסרון אחד והוא שניתן להאריך ויזה L1B (למי שאינו בתפקיד ניהולי) רק עד 5 שנים, בעוד שויזה H1B אפשר להאריך עד 6 שנים.
