ויוי היקרה

[קיום ומשמעות]

ויוי היקרה

ויוי, קראתי אחורה( לא ישן אנוכי) קצת קראתי על מי את ואיך הגעת לכאן ושמחתי על דברים שכתבת לי. רציתי לשאול ואשמח לתשובה אם זה לא פולשני מידי 1. למה החלטת להתנתק, להסתגר במגל השן. לגרש את הסביבה והאנשים מפתח ביתך. האם זאת קריאת תיגר, האם זו הגנה, האם אלו שניהם? 2. כיצד חווה בנך את המצב המיוחד בו את נמצאת (האם הוא יודע על השתתפותך בפרום?) 3. האם התעייפת כאם מהמצב של בנך? אשמח לשמוע (עודד)

 

[3ויוי]

היי קיום ומשמעות

עודד היקר,,,נעים להכיר ,, לא אינך פולש לי לחיים ,, הפתוחים כספר,, כדי לענות לך על השאלה של ההסתגרות אני מוצאת עצמי יושבת כשעה שלמה מוחקת ושוב כותבת ומבינה שזאת שאלת המפתח והקונפליקט הכי חזקה שאני נתונה בה כעת. מדוע אני מיסתגרת ,,,הקונפליקטים הם שמצד אחד אני רואה עצמי בהווה ובעתיד שייכת לחברה ותורמת את חלקי בה עם כל ההיתמודדות הנידרשת לכך (בהתאם לקטע הגופני שבכך). ומצד שני אני דוחה את כל האנשים מקירבתי עד כדי ניתוק מהאחיות שלי ומההורים. (המעניין שאת כל האופטימיות והאנרגיה שיש בי אני שמחה לחלוק עם האנשים הווירטואלים דווקא). האם זוהי קריאת תגר על כולם ,,יתכן ,אך אין לי צורך בעימות איתם כוון שזה לא יעזור ,אני מקווה שלבדי אמצא את הכח המתאים בהיזדמנות הראשונה שתינתן לי ,ואוכיח לכולם שאותי לא ישברו עוד פעם. ויתכן שכן זוהי היסתגרות לשם הגנה מפני כל הפגיעות שספגתי ואינני רוצה להיפגע שוב.(כמו בהתניה האופרנטית). בני נימצא באותו מצב מבחינת ההיסתגרות אך מסיבות שונות.כל הניסיונות שלי להביא את העולם אליו ולהוציא אותו מההסתגרות לא היצלחו וכך מצאתי עצמי אני אחריו באותה סיטואציה. המצב שלי עם המחלות הגופניות כואב לו אך לא נוגע לו כל כך ולא משפיע עליו כמו -שמצבו משפיע ,, עלי .(אני יודעת שאסור לי לתת לזה להיות כך , ואני עובדת על זה) ,הוא עסוק בעצמו ואני נימצאת שם כצריך עזרה , ושנינו מרוצים מהמצב של השקט ואי ההטרדה מאנשים, ומצד שני מבינים שאנו מיתדרדרים והולכים.מצב ביש. הוא מעודד אותי לכתוב כאן בפורום ושמח שאני מסוגלת לזה ,בעוד שהוא עוד לא מסוגל.(הוא כותב ליומן וכמה אימיילים מידי פעם). אני לא חושבת שאני אתעייף אי פעם ,מסיבה פשוטה שאין לי את עצמי ,,אני מחשיבה - אותו לפני.(גם את בני השני). היום הוא שאל אותי ,,תגידי אמא ,,אם היו משכפלים אותך הית שמחה כשהית רואה ויוי קטנה ולא פגועה ,,.עניתי לו בלי היסוס, לא! הוא היה מופתע למה? כי אני "נעלמתי" אין לי את עצמי ולא רוצה אותי בשום צורה . הוא ענה לי אם כך אנו לא דומים,כי לי יש אך ורק את עצמי". והיתחלנו לנתח את המצב במשך שעות. אולי אני במצב של כעס או אשמה ואזלת יד על עצמי. עודד,שאלתי אותי פעם על איך אוכל לעודד אותך כשלא ישארו לך מטרות או משהו להיאחז בו,,אז בהיזדמנות זאת אענה לך ,,שתמיד ישנה המטרה הבאה , שאליה צריך לשאוף וכשאתה במצב של עשייה האופציות באות מאליהן הן ניקרות בדרכיך מבלי שקראת להן. וכן יש לך את - עצמך -את ההשגים -והניצחונות - שלך והם - לא צריכים להיחשב כמובן מאליו -אלא אתה צריך להיאחז ולהאדיר אותם כל הזמן.האינטלגנציה שלך ניכרת בשטח ותישתמש בה כנגד כל הקשיים . גם כתבת על הפחד מ"שקיעה מיתמשכת ",אך אתה יודע לבטח שתמיד יהיו רגעים שתירצה "להיעלם במיטה כי "השליטה והמישחק " מכבידים וקשה מאד ביום יום . "ובריחה לחרדה הקטנה" ולשקט של המיטה היא בסדר דווקא , לשם צבירת כח להמשך -.כי אלו הם החיים בדרך כלל. שמחתי ש-היצלחת -להיכנס "לתלם " ולכתוב ברצף ובבהירות מדהימה ומענינת במיוחד על אופיה המיוחד של ההפרעת האו.ס.ד.. למה היתכוונת במישפט "מעבר לסקטור הפרטי הקטן שלנו"-להיתסגרות? הקטע של הרגישות לגירויים היה מדהים בדיוק מה שיש לבני ,ואני לא רציתי לחשוב על דימיון לסכיסופרניה .כי זה בהחלט לא דומה . גם התחושה שהוא תמיד מאוים ושתמיד יש פחד שמשהו יכול לחמוק מן השליטה ולהיכנס פנימה" מדהים. (הריספרידל עוזר המוןבהורדת רמת האובססיה ). אני נעזרתי בדבריך ומינסיונך ואפילו נירגעתי יותר ביודעי שכעת אוכל לעזור לו להוריד את רמת המודעות לדברים מסוימים , וכן להסית את דעתו בעשייה כל שהיא. מיצטערת על המגילה,,על משמעות הקיום שלי ,,,, בחיבה שלך

 

[קיום ומשמעות]

ויוי היקרה

ויוי היקרה אני מאד שמח שענית על שאלותיי. אם כי אותי אף תשובה אינה מספקת. זוהי חלק מן האובססיה של לקיום. לגלות עוד רובד ועוד רובד ועוד רובד (אולי גם מכאן באה הנטייה לחטט באף? ) כמובן שהחיפוש הזה הוא סיזיפי מעיקרו אבל כנראה שמבחינתי זוהי הדרך. כמובן ככל שאת מנסה יותר לענות, ככה עולות הרבה יותר שאלות. בספרות אנו מלמדים על טכניקה של פערי מידע ועל כך שהקורא עסוק במהלך הקריאה בהשלמה תמידית שלהם. כך גם אני לנוכח קריאת מיכתבים מלא פערי מידע. האם זה משום שפיספסתי כאן פרקים מרכזיים בהיכרות עמך או שהם קיימים כלשעצמם? אך כנראה שמצבך אינו רק חידה בשבילי, אלא גם חידה בשביל עצמך "אני מוצאת עצמי יושבת כשעה שלמה מוחקת ושוב כותבת ומבינה שזאת שאלת המפתח והקונפליקט הכי חזקה שאני נתונה בה כעת" יש בחידה הזאת משהו מכאיב מצד אחד אך מן הצד השני דווקא חוסר התשובה מאפשר להמשיך. לעיתים האשליה היא שפתרון לשאלה גם יוביל לדרך. המון פעמים זה נכון כמו שפעמים רבות זה אינו נכון. כאשר הייתי בן 11 עברתי ניצול מיני ע"י גבר שעבד כמנקה בביתנו. פתחתי איתו כילד מערכת יחסים רומנטית. כמהתי אליו, חכיתי לו, נזקקתי לליטוף שלו. בטיפול נפשי עברתי את השלבים הידועים של הכחשה, אשמה כפרה וכ"ו. שנים ניסתי לפענח את הקשר בין הניצול המיני לסבל, את הקשר בין הניצול המיני לבחירה להיות הומוסקסואל, את הקשר בין הניצול לבין בעיית התקשורת שלי (אם ככה אפשר לקרוא לזה עם גברים). הפתרון היה אמור להוות שביל מוצא. אבל התשובות באו, והתובנות עלו במדרגות הנפש. אך לבסוף הגג היה שומם וריק. לא היה ניתן לראות ממנו בכלל נוף. כנראה שהתשובות אינן בהכרח יוצרות דרכי התמודדות, אלא להפך פעמים רבות הן תוקעות כאילו ל"חטא" לא תהיה יותר כפרה. נראה לי שאת התופעות הכפיתיות פתחתי אז. כל כך נמלאתי רגשי אשם. הייתי הולך ברחוב ומשעין את ראשי על כתפה של אמי (או על כתפה המדומה של אמי) ועוצם את עיני שלא אסתכל חס וחלילה לאברי הגברים. בשיעור ביולוגיה הייתי עוצם עיניים שמא אסתכל על שלד גוף האדם היישר אל אבריו. שעות, הייתי מפחד שאני אשביע את עצמי ואנדור נדרים ללא שליטה והייתי חייב לבטל אותם. בשלב מסויים נדמה שאלוהים ממש משוגע אם אני צריך לעמוד בכל זה. אף פסיכאטר כמובן לא התעניין בקשר בין האובססיה לחוויה הזו. לומר לך שהם טועים? בכלל לא. אולי באמת הקשר הזה אינו קיים בכלל. את כותבת: "מדוע אני מיסתגרת ,,,הקונפליקטים הם שמצד אחד אני רואה עצמי בהווה ובעתיד שייכת לחברה ותורמת את חלקי בה עם כל ההיתמודדות הנידרשת לכך (בהתאם לקטע הגופני שבכך). ומצד שני אני דוחה את כל האנשים מקירבתי עד כדי ניתוק מהאחיות שלי ומההורים. (המעניין שאת כל האופטימיות והאנרגיה שיש בי אני שמחה לחלוק עם האנשים הווירטואלים דווקא)" מהו הקטע הגופני? מי פגע בך (בהמשך למה שכתבת)? מה הרצון העז להועיל לחברה? במה להועיל? האם זה מה שמעניק את המשמעות? מי שבר אותך? הפגיעות? הכל פערים, עלילה אלמונית שמקשה עלי להבין, להעריך. לפעמים אני אומר שיום אחד אני אסגור את הדלת ואומר לכולם "אונה לך ואונה לך " (כמו הילדים) "אני מכאן לא יוצא יותר" הנקמה -הורדת מסך, חושך. נשמע שהבן שלך בדרכו מאד מרגיש. שואל את הדברים בדרך שלו. אולי לא בדרך שהיית חשה כי הוא מחלים, מתחזק, נרפא. נראה לי שהוא חרד ממצבך ובדרכו רוצה לדעת אם את רואה את עצמך יוצאת מן המצב שבו את נמצאת.נראה לי שאם היית מסכימה לשכפול, היית מאשרת לו כי יום אחד תתרפאי ותהיה ויוי קטנה ולא פגועה. מן הצד השני יש משהו מאד חזק במה שענית לו.כי לא לרצות ויוי אחרת, זאת בכל זאת גם השלמה וגם קבלה של הקיים. מעין עולם בלי ניסים (כמו שהוא אולי היה רוצה שיהיה וכולנו במידת מה) בעולם כזה ממשיכים עם מה שקיים ויש. המון סתירות יש במה שאת כותבת מצד אחד את לא רוצה את עצמך מן הצד השני את חשה שהכוחות עומדים לך וימשיכו לעמוד. הציר הזה שבו נעים מתחושה של אפס תקווה לתחושה של עמידות הוא מאד מעייף. האם יש לך רגשות אשם כלפי מצבו? האם את מוצאת את עצמך שואלת היכן טעית? ואולי הכרזת המלחמה היא ניסיון שלך גם לבקש לעצמך מקום. נראה לי שקיימת פתולוגיה בבית היא לפעמים לא משאירה מקום לאחרים. בכל אופן יש מטפל משפחתי עולמי ידוע בשם סלוואדור מנושין שמתעסק בדינאמיקה של משפחה שבה מישהו חולה ("משפחות ותארפיה משפחית / סאלוודור מנושין הוצאת רשפים). נראה לי שחשוב מאד לפענח את הדינאימקה במשפחה הצרה שלך ושל בנייך (בעל? יש מישהו כזהה בתמונה) ואן בהקשר הרחב של אחיותייך והורייך שאת אינך מוכנה לראותם. אני אמשיך לכתוב בנתיים תודה והיכן שאת מרגישה כי נחצו קווים אדומים. תעצרי אותי. יש לי נטייה כזו.

 

[3ויוי]

קונפליקט נוסף

נירגשת לקרא את מה שכתבת ומה שהבנת ולא הבנת , מרגישה כמו על ספת הפסיכולוג,, מטרתי היתה לעזור לבני בכניסתי כאן לפורום,,,לא לעצמי. אני לא יודעת אם אעמוד בכל השאלות והתשובות ,, אני יותר ויותר מגלה שמיתחת לסיפור החיים שלי, יש תיבת פנדורה. לא יודעת מה אני עלולה להרגיש,, ומרגישה שחצינו קו,בזה שאמרתי שאצלי הכל פתוח ,,ולא הוספתי "עד גבול מסויים". אני תמיד לא מבינה אנשים שמסתירים או לא מספרים את האמת שלהם , וכעת בפעם הראשונה ,אני קולטת שמה שאני אספר ,,עלול לפגוע בי,כי עדיין אני לא מוכנה ,,לתגובות ונבירות מסוג כזה. אני קולטת שאני במצב פתלוגי קשה,ועדיף גם בשבילך שלא ניכנס לזה.