אני יודעת. את פה בשביל לעצבנותי
היום, אחרי שבועיים וחצי קיבלנו את תוצאות אחד המבחנים של סוף הסמסטר. נכשלתי, סאמק. אני ועוד יותר משלושת רבעי הכיתה נכשלנו ומחרתיים יש לנו מועד ב'. מיותר לציין את העובדה שאני, שלא כהרגלי, לא מרגישה שמחה וטובת לב - אבל אני בכל זאת אציין ת'עובדה הזו משום שעושה רושם שחלק מהאנשים פה הם מאותגרים למדי. מיותר גם לציין את העובדה שכשאני במצב רוח מדוכדך אני נוהגת לאמלל את הסובבים אותי ואני לא מתכוונת לא' דווקא, מהסיבה הפשוטה שהוא היחיד שעוד מוכן לסבוב אותי. כי א' קדוש. זה נכון שהוא לפעמים גם מניאק, יותר מלפעמים, אבל זה לא סותר את העובדה שהוא קדוש. לגמרי. אפילו. החלטתי לתפוס לי כקורבן את הילד הקטן של השכנים הצמודים אלינו. הסברתי לו שההורים שלו לא אוהבים אותו מספיק, כי אחרת הם היו קונים לו את הפלייסטיישן 3 שהוא כל כך רוצה. הדרדק דווקא ניסה לצאת להגנת הוריו והשמיע לי את התירוץ העלוב של אבא שלו שהפלייסטיישן 3 די יקר והוא יכול להסתפק בפלייסטיישן 2 שיש לו. ישר העמדתי את בן התשחורת הקטן על טעותו. אמרתי לו שעד כמה שאני יודעת ההורים שלו דווקא לא מונעים מעצמם את הדברים שהם רוצים משום שהם יקרים למדי. נהפוכו. הם מונעים. המשכתי להתעלל ביצור האומלל משום שכמו שאני ראיתי את הדברים עמדו בפני שתי אפשרויות: או להתעלל בדרדק או להתעלל בעצמי וללמוד למועד ב'. העדפתי את האפשרות הראשונה כמובן, ולאו דווקא ממניעים אגואיסטיים, אלא ממניעים אלטרואיסטיים. אני מוכנה להישבע לך שאם היו נותנים לי עוד דקה אחת עם הילד הלא יוצלח הזה הייתי מצליחה לגרום לו לשסף את הגרון של ההורים שלו בשנתם. אבל פתאום א' הופיע, והתשחורת ברח.
. ותפן כה וכה, ותראה מעשה נס. והנה אפה נוזל ונוזל ואיננו יבש. ותשמע קול קורא: שלי נעליך מעל רגליך ואת חולצתך ומכנסך ולכי לישון. תען כי גבוה החום שלך ואת שומעת קולות. ותאמר שלומית - הן. ותשל נעליה חולצתה ומכנסה ותלך לישון. ותשן ותנחר עד מאוד. ותיגמר הפואנטה. ויסתיים הפוסט.