וידוי
שלום לכל חברי הפורום, אני די חדשה בפורום, אבל אנסה לשקף את תפיסת עולמי. אני משקיעה בעצמי ורק בעצמי ואני לא מתביישת מזה. הכל התחיל מכך שהתחנכתי במשפחה, בה חינכו אותנו לתת, לתרום, לעזור ללא תמורה. תמיד דרשו ממני לכבד ילדים בגן, בכוחו, גם אם אינני מעוניינת ותמיד לתת צעצועים לילדים אחרים. מאוד הפריע לי הדבר, אבל לאחר עונשים ושיחות קשות התחלתי לתת, ללא רצון, אלא כי ככה צריך. כשהגעתי לביה"ס החינוך לנתינה המוגזמת הפך כנראה להרגל, הייתי תלמידה מצטיינת והיו לי הרבה "חברות" שהיה לידי כדי שאעזור להם בלימודים, בבית המשיכו לחנך אותי עד כדי אבסורד לתת, הרגשתי מנוצלת, כי כשהייתי צריכה תמורה או עזרה מן "החברות" בד"כ אף אחת לא הייתה יכולה לעזור. כשסיפרתי להורי, תמיד קיבלתי תגובה, שאף אחת לא חייב לי, אבל אני חייבת לעזור לכולם. יש לציין שאמא שלי נתנה לכולם ותרמה לכל האירגונים האפשריים, למרות המצוקה הכלכלית, בנוסף היא תמיד רצה לעזור לכולם, גם ם הדבר נעשה על חשבון המשפחה או בילוי משפחתי, הרי לעזור לחברה, שכנה , ידידה יותר חשוב. הכריחו אותי לעזור גם לשכנות, ואם חלילה הייתי מסרבת היו עושים לי שיחה קשה על מוסריות. כשהגעתי בצבא קרה אותו הדבר, ניצלו אותי וכשאני הייתי צריכה עזרה כבר אף אחת לא הייתה לצידי וככה קרה גם בעבודה. אנשים ידעו לנצל, בכל מערכת יחסים שהייתה לי אבל לא ידעו להחזיר. לפני שנתיים קרה לי דבר כפי שאומרים הקש ששבר את גב הגמל. מקרה לא נעים של ניצול קשה מצד אחת החברות, ואז החלטתי שעכשיו אני משתנה, לא נותנת לאף אחד, אני כבר מספיק בוגרת, לא מעוניינת לתת, כי מכל הנתינה והעזרה לא יצא לי כלום. גם אם אני יכולה לעזור אני לא עוזרת, לא בעבודה לא לחברות לא לשכנות, אני לא תורמת לאירגונים, אלא קונה לעצמי דברים, לעיתים אני נתקלת במבטים זועמים, הרי יש ילדים רעבים בעולם ואני חיה רק למען עצמי, אבל סוף סוף התחלתי להרגיש מאושרת, אני לא פראיירית, לא חייבת לאף אחד. ואם יהיו לי ילדים, אחנך אותם אחרת, הרי מכל הנתינה הזאת לא יצא דבר מלבד עוגמת נפש.
שלום לכל חברי הפורום, אני די חדשה בפורום, אבל אנסה לשקף את תפיסת עולמי. אני משקיעה בעצמי ורק בעצמי ואני לא מתביישת מזה. הכל התחיל מכך שהתחנכתי במשפחה, בה חינכו אותנו לתת, לתרום, לעזור ללא תמורה. תמיד דרשו ממני לכבד ילדים בגן, בכוחו, גם אם אינני מעוניינת ותמיד לתת צעצועים לילדים אחרים. מאוד הפריע לי הדבר, אבל לאחר עונשים ושיחות קשות התחלתי לתת, ללא רצון, אלא כי ככה צריך. כשהגעתי לביה"ס החינוך לנתינה המוגזמת הפך כנראה להרגל, הייתי תלמידה מצטיינת והיו לי הרבה "חברות" שהיה לידי כדי שאעזור להם בלימודים, בבית המשיכו לחנך אותי עד כדי אבסורד לתת, הרגשתי מנוצלת, כי כשהייתי צריכה תמורה או עזרה מן "החברות" בד"כ אף אחת לא הייתה יכולה לעזור. כשסיפרתי להורי, תמיד קיבלתי תגובה, שאף אחת לא חייב לי, אבל אני חייבת לעזור לכולם. יש לציין שאמא שלי נתנה לכולם ותרמה לכל האירגונים האפשריים, למרות המצוקה הכלכלית, בנוסף היא תמיד רצה לעזור לכולם, גם ם הדבר נעשה על חשבון המשפחה או בילוי משפחתי, הרי לעזור לחברה, שכנה , ידידה יותר חשוב. הכריחו אותי לעזור גם לשכנות, ואם חלילה הייתי מסרבת היו עושים לי שיחה קשה על מוסריות. כשהגעתי בצבא קרה אותו הדבר, ניצלו אותי וכשאני הייתי צריכה עזרה כבר אף אחת לא הייתה לצידי וככה קרה גם בעבודה. אנשים ידעו לנצל, בכל מערכת יחסים שהייתה לי אבל לא ידעו להחזיר. לפני שנתיים קרה לי דבר כפי שאומרים הקש ששבר את גב הגמל. מקרה לא נעים של ניצול קשה מצד אחת החברות, ואז החלטתי שעכשיו אני משתנה, לא נותנת לאף אחד, אני כבר מספיק בוגרת, לא מעוניינת לתת, כי מכל הנתינה והעזרה לא יצא לי כלום. גם אם אני יכולה לעזור אני לא עוזרת, לא בעבודה לא לחברות לא לשכנות, אני לא תורמת לאירגונים, אלא קונה לעצמי דברים, לעיתים אני נתקלת במבטים זועמים, הרי יש ילדים רעבים בעולם ואני חיה רק למען עצמי, אבל סוף סוף התחלתי להרגיש מאושרת, אני לא פראיירית, לא חייבת לאף אחד. ואם יהיו לי ילדים, אחנך אותם אחרת, הרי מכל הנתינה הזאת לא יצא דבר מלבד עוגמת נפש.