וידוי אמיתי
אתם יודעים, יש ימים שאני מסתובבת עם מסכות על הפרצוף, שלא יראו את העיניים הבוכות, שלא יראו את המבט המושפל, מסכה על הלב - אטומה, שלא יראו שהוא נשבר, שהרסיסים לא יפלו לכל עבר. יש בי המון צביעות. לחייך גם שאני רוצה לבכות, להגיד שלום ומה נשמע ובוקר טוב, בוקר שאין שום טוב בו. צביעות של הנשמה. וכל יום נמשך, וכל יום פחות או יותר אותו דבר. לפעמים, במקרים נדירים שכבר חלפו מתוכי, יש אור יפה כזה, מחמם שפותח את כל הדלתות ואומר , איזה אומר צועק!, רק תכנסי... אפילו רק תציצי, הרי הכל פתוח בפנייך... אז נכון יש חלומות - כמו שהרולינג סטונס אמרו - lose your dreams and u will lose your mind...,aint life unkind. אבל המציאות בין אם רוצים ובין אם לאו, טופחת כל פעם מחדש ברוח קרה על הפרצוף, ודמעות של קרח מתחילות לרדת. אז נכון אני רוצה להשאר בחדר, במיטה, מתחת לשמיכה ולא לצאת החוצה אפילו אם השמש זורחת. ונכון רע לי ולא כייף לי ולא טוב לי. ונכון, אני צריכה להיות נחמדה לאנשים בעבודה, ולחברים גם אם לפעמים לא בא לי, ולאמא ואבא ולכל העולם ואחותו. רק חבל לי... חבל לי לחיות עם הצביעות הזו כ``כ הרבה זמן. אני רוצה להיות עצובה מתי שבא לי, אני רוצה לבכות כשאני מרגישה את המחנק בגרון, אני רוצה לצעוק כשרע לי, לצחוק כשטוב. אבל... מכיוון שאני פסימית מטבעי, אני לא יכולה להסתובב כל יום כל היום עצובה, קודרת, עם עיניים מושפלות ופרצוף חמוץ. אז אני קמה, מתלבשת, שוטפת פנים, נותנת מבט אחרון במראה, בנשמה האמיתית, שמה את המסכה ויוצאת מהבית... מי יודע, אולי מחר יבוא שוב האור, ותהייה אופוריה יפה כזו, מחממת והמסכה פשוט תיפול לה... ואם לא, לא נורא מחר פשוט נשים מסיכה יותר יפה.
אתם יודעים, יש ימים שאני מסתובבת עם מסכות על הפרצוף, שלא יראו את העיניים הבוכות, שלא יראו את המבט המושפל, מסכה על הלב - אטומה, שלא יראו שהוא נשבר, שהרסיסים לא יפלו לכל עבר. יש בי המון צביעות. לחייך גם שאני רוצה לבכות, להגיד שלום ומה נשמע ובוקר טוב, בוקר שאין שום טוב בו. צביעות של הנשמה. וכל יום נמשך, וכל יום פחות או יותר אותו דבר. לפעמים, במקרים נדירים שכבר חלפו מתוכי, יש אור יפה כזה, מחמם שפותח את כל הדלתות ואומר , איזה אומר צועק!, רק תכנסי... אפילו רק תציצי, הרי הכל פתוח בפנייך... אז נכון יש חלומות - כמו שהרולינג סטונס אמרו - lose your dreams and u will lose your mind...,aint life unkind. אבל המציאות בין אם רוצים ובין אם לאו, טופחת כל פעם מחדש ברוח קרה על הפרצוף, ודמעות של קרח מתחילות לרדת. אז נכון אני רוצה להשאר בחדר, במיטה, מתחת לשמיכה ולא לצאת החוצה אפילו אם השמש זורחת. ונכון רע לי ולא כייף לי ולא טוב לי. ונכון, אני צריכה להיות נחמדה לאנשים בעבודה, ולחברים גם אם לפעמים לא בא לי, ולאמא ואבא ולכל העולם ואחותו. רק חבל לי... חבל לי לחיות עם הצביעות הזו כ``כ הרבה זמן. אני רוצה להיות עצובה מתי שבא לי, אני רוצה לבכות כשאני מרגישה את המחנק בגרון, אני רוצה לצעוק כשרע לי, לצחוק כשטוב. אבל... מכיוון שאני פסימית מטבעי, אני לא יכולה להסתובב כל יום כל היום עצובה, קודרת, עם עיניים מושפלות ופרצוף חמוץ. אז אני קמה, מתלבשת, שוטפת פנים, נותנת מבט אחרון במראה, בנשמה האמיתית, שמה את המסכה ויוצאת מהבית... מי יודע, אולי מחר יבוא שוב האור, ותהייה אופוריה יפה כזו, מחממת והמסכה פשוט תיפול לה... ואם לא, לא נורא מחר פשוט נשים מסיכה יותר יפה.
אבל מקווה שהבנת...