וזה מגיע

[אופק דגנית]

וזה מגיע

החוויות שלהם לאורך כל תקופת הגרושים
שנהם התחילו עם זה אחרי הצבא.
עם הבן זה היה לפני כשנתיים
היו סיטואציות שנתן לי להרגיש אותן
כמו שהוא הרגיש כילד שציפה שקיוה
שרצה יותר הורה
והיו רגעים שדמעות ירדו לי בשיחות האלה

עכשיו זאת התקופה עם הילדה
סיפורים וחויות וסיטואציות וציפיות
ותקוות ורצונות וצרכים של ילדה
שלא היתי /היינו שם כהורים
ואת ההתמודדות שלה עם זה
כל שיחה כזו מוציאה לי את הקרביים
כל שיחה כזו לא נותנת לי לישון בלילה מבלי להתפרק מבכי.

אתמול היתה עוד שיחה כזו
אבל אחרת ,
לא הכאיבה לי כמו פעמים אחרות
שחררה ממנה הרבה יותר
היו גם בדיחות ושיתופים אחרים.
היו גם תכנוני עתיד.
ואהבה הרבה הרבה אהבה היתה שם

המון אומץ צריך בשביל לעשות שיחות כאלה שבידיעה ברורה הן יכאיבו בהתחלה
והיא אמיצה הילדה הזו
חכמה ונבונה
ומלאת עוצמות
והיא בעיקר פייטרית

גאה בה על הדרך..
היא עושה את מה שלי לקח רק בגיל
35 +++ לעשות מול ההורים שלי
ומול החיים בכלל.

אלה הם ילדיי שלי

 

[היתקליף]

לכל ילד יש חשבונות לסגור עם הוריו

גם אלה שגדלו במשפחות שלא התפרקו.
אם כי יכול להיות שילדים למשפחות שהתפרקו יש יותר לגיטימציה להרגיש שיש להם זכות לבוא בתלונות להורים.
אני אישית לא מאמין שיש לזה הצדקה. בעיני יש פה כאילו תפיסה שההורים אמורים להיות חזקים ועל-אנושיים, ואם לא עמדו במשימה צריך לבוא איתם חשבון על זה.
כאילו שההורה שלא פעל בהתאם לציפיות עומד עכשיו למשפט. והעונש שלו לשמוע כמה רע היה לילד.
אבל אנחנו יודעים ממרום גילנו שעצם זה שאתה הורה, שזה דבר שלא צריך שום כישורים להגיע אליו, לא אומר שאתה גם מסוגל לכל דבר.
זה לא אומר שאתה צריך לשלם עכשיו מחיר על הכשלונות שלך.
יחד עם זאת אני מוכן לשתף פעולה עם ילד שבכל זאת רוצה לעבור את הדרך הזו, ומוכן גם לשלם את המחיר הנדרש מצידי.

 

[אופק דגנית]

לא חושבת שזה ענין של הצדקה

אלה יותר ענין של להבין..את הצד האחר
השיחה לא הייתה של האשמות וזה היופי בה..

אני חושבת שהיא פילסה לי דרך אליה...שוב