5
השתיה כדת-יהודית? "וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ...לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים ... כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". (מגילת אסתר פרק יט פסוקים כ-כג). הוראות מרדכי ליהודים, היו פשוטות: לעשות את ימי הפורים, ימי משתה ושמחה, לשלוח מנות איש לרעהו, ולתת מתנות לאביונים. מהן ימי משתה ומהם ימי שמחה? "ימי משתה" הם ימים שעושים בהם סעודות, וימי שמחה הם הימים ששמחים ומשמחים בהם: "תנו רבנן: חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך, במה משמחם - ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים - אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש". (פסחים דף קט עמוד א). היין משמח רק כששותים אותו בכמויות קטנות, שתיית יין בכמויות גדולות גורמת לשכרות והוללות, ולכן: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר, שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה, אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה, שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב (מרוב כל), הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם, לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שכרות". "חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים, ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם, אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה, וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, כדי שלא יתערבו אנשים ונשים, בבתיהם לשמחה, ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה". (רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו הלכות כ-כא) משטרת צניעות בתפקיד. בחגים שתיית היין אינה אלא אמצעי, כשהמטרה היא המצווה, שהיא השמחה. בימי הפורים, השתיה המוגזמת היא המצווה, והמטרה היא השכרות. ולכן, אף שלגבי שתיית היין בחגים כתב הרמב"ם: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר, שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה, אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות". הרי לגבי השתיה בפורים הוא כותב, (הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה טו): "חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות". השכרות נשארה. ההוללות והשכרות לא נעלמו. הם נרדמו. המצווה אינה להשתכר, המצווה אינה להרדם. המצווה היא להרדם שיכור! המקור לשכרות בפורים, הוא בדברי רבא, (מגילה דף ז עמוד ב): "מיחייב איניש לבסומי, (ברש"י: "לאבסומי - להשתכר ביין), בפוריא, עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן". (אדם חייב להשתכר בפורים, עד שלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן). ללא הסבר ללמה חייבים להשתכר. חייבים! ומי שאינו שותה לשכרה, לא קיים את מצוות השכרות! כהמשך למאמר המחייב את ההשתכרות, (בגירסה שלפנינו, שם המחייב הוא רבא, אך ישנן גירסאות, שבהם מופיע שמו של המחייב כרבה, (ראה דקדוקי סופרים אות ח). לאחר דברי רבא/רבה, מופיע בגמרא הסיפור הבא: "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! - אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא". (רבה ורב זירא ערכו סעודת פורים ביחד, הם השתכרו, קם רבה ושחט את ר' זירא, למחר התפלל עליו וחיה, לשנה האחרת, הזמינו לערוך שוב את סעודת הפורים ביחד, והוא השיב לו: לא בכל יום מתרחש נס). הדעות חלוקות בלשם מה הובא סיפור ה"שחיטה"? הר"ן(מגילה שם), מביא בשם רבנו אפרים, (מביאו גם בספר שבולי הלקט, ענין פורים סימן רא), "דמדמייתי עלא עובדא קם רבה ושחטיה לר' זירא, ע"י דאבסום... ממילא אדחי דרבה ולאו שפיר למיעבד הכי". וכך הם גם דברי המאירי(שם): "חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר, ומ"מ אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג, שנגיע מתוכה לאהבת השם, והודאה על הנסים שעשה לנו, ומה שאמר כאן עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כבר פירשו קצת גאונים, שממה שהזכיר אחריו קם רבא שחטיה לרבי זירא, נדחו כל אותם הדברים". לעומתם, יש הטוען, שסיפור ה"שחיטה" הובא כסיוע לדברי רבא, המחייב שתיה לשכרה. בספר האשכול (מהרצב"א), הלכות חנוכה ופורים ראש סימן ח), לאחר שהביא את דברי רבנו אפרים, הוא כותב: "ולי הכותב נראה, דמכאן ראיה דצריך לבסומי, דאי לא, הול"ל נעביד סעודה בהדדי ולא נבסם". סיפור מחלוקתם "מרומז" בסיפור הבא: "ההוא תלמידא דהוה חסיד והוה ליה אבא ושתי חמרא טובא, ובכל עידן דהוה נפיל בשוקא אתו עולמיא ומכין יתיה באבני' ובצרורין וצווחין וקורין בתרוי חזו שיכרא, (היה תלמיד שהיה חסיד, ואביו היה שותה הרבה יין, וכל פעם כשהיה מתמוטט בשוק, היו באים הנערים ומכים אותו באבנים ובצרורות, והיו צועקים אחריו: ראו שיכור), וכשראה בנו החסיד הוא מכלים, ושואל את נפשו למות, ובכל יום אומר לו: אבא, אני אשגר ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרין במדינה, ולא תלך לשתות, בבית היין שאתה עושה חרפה ממני וממך והוא אומר לו כן פעם אחת ושתים בכל יום עד שאמר אביו שיעשה כמו שהוא אומר, שלא ילך לשתות בבית היין, וכן עשה החסיד שהוא עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה ומישנו במטתו, ואחר הולך לו, פעם אחת היה יורד מטר, ויצא החסיד לשוק, והיה הולך לבהכ"נ לתפלה, וראה שכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורד עליו, והבחורים והנערים מכין אותו באבנים ובצרורין, ומשליכין חומר בפניו ובתוך פיו, כשראה זה החסיד, אמר בלבו: אלך לאבא ואביאנו לכא,ן ואראה לו זה השכור, והחרפה שעושין ממנו הבחורים והנערים, אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר, וכן עשה, הביאו לשם והראהו לו. מה עשה אביו הזקן? הלך אצל השכור ושאל לו?: באיזה בית שתה אותו יין, שהיה משתכר בו, אמר לו בנו החסיד: אבא בשביל זה קראתיך?! אלא שתראה החרפה שעושים לזה כי כן עושים לך, בעת שאתה שותה...". (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמיני סימן יא). כן שחט, לא שחט, כמעט שחט, רצה לשחוט, אך אין ספק שהם השתכרו, ויש להשתכר. להם היה נס, האם גם לאחרים יהיה נס? ***
