נצל"ש נמ... סיפור? ^^;
היא קמה, נשמה עמוקות והריחה את הפרחים שנשמו סביבה. היא ידעה שזה השתנה, ועכשיו היא כבר לא קורבן. היא הלכה אל עבר היערות, שהיו עדיין שרויים בחשכה שהלילה הביא. היום זה קורה, היא ידעה. היא השאירה מאחוריה את המדורה הכבויה, ואת הפחד. היא נעצרה על סף היער וידעה מה עומד לקרות. כעבור כמה שניות היא המשיכה לצועד לכיוון היער. היא הייתה נחושה בדעתה, מה שלא קרה כבר הרבה זמן. ברגע שנכנסה לתוך היער, האור נעלם בין בעצים הסבוכים והאוויר נאטם. היא הרגישה כאילו הזמן עמד מלכת ברגע שעברה את גבולות היער, המקום שבו האור נעלם, והחשכה מתחילה. היא הלכה עד שנתקלה בקרחת יער. זה יספיק, חשבה בליבה. היא מצאה מקום בו האדמה הייתה נוחה יותר, התעטפה בשמיכה של געגועים ונרדמה. כשקמה, היה עדיין חשוך. היא התחילה ללכת שוב, לאותו מקום לא ידוע כתמול-שלשום, כאשר רק ליבה מנחיה. לאחר דקות ארוכות של הליכה, היא לפתע שמעה ציוץ ציפור, והריחה את ריחות הפרחים המוכרים. היא הלכה בעקבות הריחות והקולות עד שהגיעה לקרחת יער נוספת, אלא שבקרחת הזו היה אור בשפע. זה נדמה כאילו האור מפיג את החשכה רק במקום זה, אך לא נכנס לגבולות העצים. שם, היכן שהאור הכה הכי חזק, ישב על סלע אדם, עם גבו מופנה עליה, ציפור אדומת-חזה יושבת על אצבעו המאוזנת. לפתע הציפור חדל לצייץ, והאדם הסתובב אליה וחייך. "ידעתי שתמצאי אותי בסופו של דבר", אמר בחיוך מאוזן לאוזן. "ידעתי שתמשיך לחכות לי", השיבה לו. "אינך חושבת שזהו מזג אוויר נעים ביותר?", שאל אותה בנועם. "לא במיוחד", השיבה לו כבדרך אגב. "התגעגעתי אלייך", אמר לאחר כמה שניות של שתיקה ופסע לעברה. כשהגיע אליה, הוא הביט בעיניה הגדולות וחיבק אותה ברוך. שניהם ידעו, זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.
