0Pandemonium0
New member
וואו!
אז זה קרה. חלום צלול אמיתי, ארוך, יציב. למעשה, יציב מדי. ביום ראשון בבוקר, 3.10.10 התעוררתי. אני לא זוכר מה, אבל משהו עורר את החשד שלי וגרם לי לבצע בדיקת מציאות. ספרתי אצבעות וזיהיתי אצבע שישית בחושך. אני בחלום. הדבר הראשון שעשיתי, כמו שאני עושה תמיד, פשוט בגלל הפחד להתעורר או לאבד את הצלילות, זה לשפשף את כפות הידיים. כשעשיתי את זה הפעם הן היו שקופות, ויכולתי לראות את הרצפה דרכן. בכל מקרה, לא התעוררתי. אני אפילו חושב שאני יודע למה. עד עכשיו ניסיתי כל הזמן להגיע לחלום צלול בכוונה. ולכן כשכבר הגעתי לצלילות התרגשתי כל כך עד שהחלום קרס מיד. התרגשתי, כי הצלחתי. הצבתי לעצמי מטרה ועמדתי בה. הצלחתי, והייתי גאה בעצמי. זה עבד! זה עבד! איזו התרגשות, ואיזה דכאון כשהחלום מיד נעלם והתעוררתי. זה קרה פעמיים. אני מודה שהזנחתי את התרגול ואת התיעוד ואת הכל בערך בזמן האחרון. פשוט לא היה לי כוח. והבוקר, פתאום, זה קרה. לא התרגשתי, כי זה לא היה בזכותי. זה לא היה מיילד או ויילד שעבד. זה פשוט היה חלום ספונטני, וכשהוא בא אמרתי "המ. חלום צלול. מעניין." אני חושב שבגלל זה לא התעוררתי, והצלחתי להישאר אדיש, והחלום החזיק. החדר נראה בדיוק כמו שהוא נראה כשהלכתי לישון. ישנתי על מזרון על הרצפה, ובחלום קמתי ממנו. הדבר הראשון שעשיתי הוא לרחף. זה באמת החלום שלי, לעוף. בלי מטוס או כנפיים או שום דבר. פשוט לעוף, כמו סופרמן. הייתי די בהלם כשקראתי כאן שתעופה היא דבר נפוץ בחלומות של הרבה אנשים, כי דווקא אני, שכל כך רוצה את זה, מעולם לא חלמתי על זה. אף פעם לא חלמתי שאני עף, לפחות לא בחלום שאני זוכר, וזה היה ממש מדכא לגלות שכולם כן. אז זה הדבר הראשון שעשיתי, והייתי חייב לעשות. בנוסף, זה עוד סוג של בדיקת מציאות מבחינתי. ברגע שריחפתי, ידעתי במאה אחוז שאני חולם, ולא פחדתי מכלום. אפילו לא לצאת החוצה בתחתונים. למרות שהלכתי לישון עם פיג'מה בחלום הייתי עם תחתונים, ולא רציתי להתעכב כדי להתלבש, כי פחדתי שהחלום ייגמר ואני לא אספיק כלום. אז ריחפתי, ידעתי שאני חולם, ולא פחדתי לצאת עם תחתונים החוצה. בחזרה לריחוף: הרגליים שלי התרוממו באוויר, אבל לא נשארתי זקוף. במקום זה ריחפתי על הבטן כמו במים, או בחלל. זכרתי שאמרו כאן לא להישאר במקומות חשוכים וללכת לכיוון האור, אז החלטתי לרחף אל הסלון של הבית שבו נרדמתי. שם יש יותר אור וגם יציאה אל המרפסת. ריחפתי לשם, כמו אסטרונאוט בחלל, אבל הסלון כבר לא נראה כמו הסלון הרגיל. זאת הייתה קומה שנייה או שלישית אפילו, היה שם חלון צר וגבוה ומעבר לקיר מרפסת ומעקה. ריחפתי דרך החלון ועברתי את המרפסת, וצללתי למטה לאט לאט עד שנעצרתי, כמה סנטימטרים מעל האדמה. מולי היה עץ גבוה ושולחן אבן כזה כמו שיש בפארקים ציבוריים או שמורות טבע. רציתי לעוף גבוה יותר, אבל זה לא עבד. ניסיתי לדמיין רקטות, כי זכרתי שמישהו פה בפורום עושה את זה, אבל זה לא עבד. לא הצלחתי להתרומם יותר מהגובה שבו הייתי. אז החלטתי לוותר. אני אוכל לרחף בהזדמנויות אחרות, ועניין אותי מה עוד אני אצליח לעשות. נחתתי על הקרקע. מכאן זה כבר נעשה מבולבל וקטוע, עדות ברורה לזה שהזנחתי את רישום החלומות. אחרת בטח הייתי זוכר טוב יותר. אני זוכר שאני נוהג באוטו בכביש מהיר, בספסל האחורי יושב חבר שלי ואחותו. כלומר, בחלום היא הייתה אחותו. אין לי מושג מי זאת, והיא כנראה לא קיימת. אבל חבר שלי היה שם. מסביבנו הכל היה ירוק והשמיים כחולים והשמש זרחה ודברים כאלה. המ. בשלב מסוים התחלתי לפחד, ורציתי להתעורר. בחלום לא הבנתי את זה, אבל הצלילות שלי הייתה כל כך גרועה עד שלא יכולתי לשלוט בכלום. אפילו לא ברצונות שלי. זה הפך לחלום רגיל, חוץ מהעובדה שאני יודע שאני חולם. אני יודע שאני חולם, אבל לא שולט בשום דבר! זה אמור לקרות? כי זה מפחיד בצורה מטורפת. עכשיו אני בטוח שאם הייתי מתרכז לרגע, או מגביר צלילות, הייתי מצליח לעשות דברים מגניבים. אבל שם לא קלטתי את זה. לא ידעתי איפה אני ומה קורה, ידעתי שכל זה לא אמיתי ורק רציתי לצאת משם. לרוע המזל, סביבת החלום נסגרה. הבית הפך למעין לופ אינסופי. היה את החדר שבו ישנתי, המסדרון, שניהם חלקים מהבית האמיתי. רגילים לגמרי. אבל פתאום התחברו למסדרון כל מיני חדרים שלא היו בבית האמיתי! למשל, חדר שבו מצאתי את בן דוד שלי. שוב, זה לא היה באמת בן דוד שלי, אלא דמות בחלום, ובחלום זה היה בן דוד שלי. היה אקדח על המדף. ניסיתי לעצבן אותו, בעיקרון, כנראה כדי שיהרוג אותי ואני אתעורר. אני זוכר שכיוונתי אליו את האקדח. אחר כך קפצתי מהחלון. פשוט ניסיתי להתאבד, כדי למות ולהתעורר. כן, ראיתי את אינספשן פעמיים ואני ממש אוהב אותו.
קפצתי מהחלון, אבל רק ריחפתי בעדינות למטה. תפסתי במרפסת וקפצתי שוב, על חומה שהייתה מתחתיי. חומת אבן, ואפילו כיוונתי אליה את הראש שלי כדי להיות בטוח שאני אמות. אבל זה לא קרה. ריחפתי אליה, ושום דבר. בנוסף, היו לי לפחות שלוש התעוררויות כוזבות, וזה היה עוד יותר מלחיץ. באחת מהן ראיתי בחור שבמציאות ישן איתי באותו חדר, אבל כבר יצא מהבית. בחלום, באחת מההתעוררויות הכוזבות, ראיתי אותו מסתובב בחדר. כמו שאמרתי, ישנתי על מזרון על הרצפה והוא הסתובב מעליי. היה חשוך, אבל ראיתי אותו בצללים. וזה היה לא הגיוני, כי הוא כבר עזב את הבית! איך הוא שוב כאן?! ככה כל פעם התעוררתי, ספרתי אצבעות, גיליתי שאני חולם, יצאתי מהחדר אל המסדרון, והמסדרון אל כל מיני חדרים משונים. בהתחלה אל הסלון כמו שסיפרתי. בפעם אחת אל החדר שבו בן דוד שלי היה, כמו שסיפרתי. באחת הפעמים נכנסתי לשירותים והייתי שם מראה. ראיתי את עצמי. בום! הסטתי את המבט. זכרתי שלא מתקרבים למראות בחלומות. אני אשמח לעשות את זה יום אחד, כשאשלוט בחלומות הצלולים שלי בצורה נורמלית, אבל באותו חלום גם ככה פחדתי ורציתי להתעורר, ולא היה לי כוח לחקור את העולם המוזר הזה. מתישהו הגעתי החוצה. הבחוץ, שקודם היה שמשי וירוק עם שמיים תכולים, היה עכשיו אפל וקודר. היו עננים כהים מאוד בשמיים, והכל היה צבוע בגוון אפור. העצים היו עירומים מעלים. חבר שלי רץ אליי עם הדמות שאמורה להיות אחותו, ואני רץ אחריהם, אל תוך מה שנראה כמו בית קברות. תוך כדי הריצה פשוט התחלתי לחשוב, "אני רוצה להתעורר, אני רוצה להתעורר, אני רוצה להתעורר", חוזר על זה שוב ושוב בראש. ניסיתי להשפיע על החלום, מה שבסופו של דבר קרה. לא התעוררתי בבום, אבל התעוררתי, כנראה בגלל שהפגנתי רצון חזק להתעורר, תקנו אותי אם אני טועה. רצתי אחרי חבר שלי ו"אחותו" אל חדר השינה, שוב. היו מזרונים על הרצפה, כי זה מה שהיה גם במציאות. ישנו שם כמה חברים, אז שמנו מזרונים. זה החדר היחיד שלא השתנה בכל החלום הארוך והמתיש הזה. בחדר היו עוד חברים שלי. התיישבתי על המזרון מול מישהי, מישהי שקיימת במציאות. שאלתי מה כולם עושים שם, והיא התקרבה אליי ואמרה שהם באו, "כי כולם דואגים לך". הפנים שלה השתנו, שוב למישהי אמיתית, והיא נישקה אותי. זה המשיך קצת מעבר, וכשהיא התרחקה אני פשוט תפסתי אותה והמשכתי, וכל הזמן חזרתי בראש על "אני רוצה להתעורר, אני רוצה להתעורר, אני רוצה להתעורר". לאט לאט הרגשתי איך הכל נעשה פחות ממשי. הכל דוהה. כבר הרגשתי דברים, דברים אמיתיים, מוצקים, לא כמו בחלום. הרגשתי את היד שלי. הכל היה שחור וידעתי שאני כבר ער, ויכול לפקוח את העיניים, אבל לא עשיתי את זה. כל כך פחדתי מעוד התעוררות כוזבת, כי היו בערך שלוש בחלום הזה, עד שפשוט נשארתי עם עיניים עצומות וחזרתי על המשפט בראש שלי עד שהייתי בטוח שאני ער. כשפתחתי את העיניים אפילו לא הייתי צריך בדיקת מציאות. הערפל בעיניים שלי נעלם. הכל היה ברור וצלול וחד, והרגשתי את הדברים, קשים כמו שהם באמת. עשיתי בדיקה בכל זאת. חמש אצבעות. שוב. חמש אצ
אז זה קרה. חלום צלול אמיתי, ארוך, יציב. למעשה, יציב מדי. ביום ראשון בבוקר, 3.10.10 התעוררתי. אני לא זוכר מה, אבל משהו עורר את החשד שלי וגרם לי לבצע בדיקת מציאות. ספרתי אצבעות וזיהיתי אצבע שישית בחושך. אני בחלום. הדבר הראשון שעשיתי, כמו שאני עושה תמיד, פשוט בגלל הפחד להתעורר או לאבד את הצלילות, זה לשפשף את כפות הידיים. כשעשיתי את זה הפעם הן היו שקופות, ויכולתי לראות את הרצפה דרכן. בכל מקרה, לא התעוררתי. אני אפילו חושב שאני יודע למה. עד עכשיו ניסיתי כל הזמן להגיע לחלום צלול בכוונה. ולכן כשכבר הגעתי לצלילות התרגשתי כל כך עד שהחלום קרס מיד. התרגשתי, כי הצלחתי. הצבתי לעצמי מטרה ועמדתי בה. הצלחתי, והייתי גאה בעצמי. זה עבד! זה עבד! איזו התרגשות, ואיזה דכאון כשהחלום מיד נעלם והתעוררתי. זה קרה פעמיים. אני מודה שהזנחתי את התרגול ואת התיעוד ואת הכל בערך בזמן האחרון. פשוט לא היה לי כוח. והבוקר, פתאום, זה קרה. לא התרגשתי, כי זה לא היה בזכותי. זה לא היה מיילד או ויילד שעבד. זה פשוט היה חלום ספונטני, וכשהוא בא אמרתי "המ. חלום צלול. מעניין." אני חושב שבגלל זה לא התעוררתי, והצלחתי להישאר אדיש, והחלום החזיק. החדר נראה בדיוק כמו שהוא נראה כשהלכתי לישון. ישנתי על מזרון על הרצפה, ובחלום קמתי ממנו. הדבר הראשון שעשיתי הוא לרחף. זה באמת החלום שלי, לעוף. בלי מטוס או כנפיים או שום דבר. פשוט לעוף, כמו סופרמן. הייתי די בהלם כשקראתי כאן שתעופה היא דבר נפוץ בחלומות של הרבה אנשים, כי דווקא אני, שכל כך רוצה את זה, מעולם לא חלמתי על זה. אף פעם לא חלמתי שאני עף, לפחות לא בחלום שאני זוכר, וזה היה ממש מדכא לגלות שכולם כן. אז זה הדבר הראשון שעשיתי, והייתי חייב לעשות. בנוסף, זה עוד סוג של בדיקת מציאות מבחינתי. ברגע שריחפתי, ידעתי במאה אחוז שאני חולם, ולא פחדתי מכלום. אפילו לא לצאת החוצה בתחתונים. למרות שהלכתי לישון עם פיג'מה בחלום הייתי עם תחתונים, ולא רציתי להתעכב כדי להתלבש, כי פחדתי שהחלום ייגמר ואני לא אספיק כלום. אז ריחפתי, ידעתי שאני חולם, ולא פחדתי לצאת עם תחתונים החוצה. בחזרה לריחוף: הרגליים שלי התרוממו באוויר, אבל לא נשארתי זקוף. במקום זה ריחפתי על הבטן כמו במים, או בחלל. זכרתי שאמרו כאן לא להישאר במקומות חשוכים וללכת לכיוון האור, אז החלטתי לרחף אל הסלון של הבית שבו נרדמתי. שם יש יותר אור וגם יציאה אל המרפסת. ריחפתי לשם, כמו אסטרונאוט בחלל, אבל הסלון כבר לא נראה כמו הסלון הרגיל. זאת הייתה קומה שנייה או שלישית אפילו, היה שם חלון צר וגבוה ומעבר לקיר מרפסת ומעקה. ריחפתי דרך החלון ועברתי את המרפסת, וצללתי למטה לאט לאט עד שנעצרתי, כמה סנטימטרים מעל האדמה. מולי היה עץ גבוה ושולחן אבן כזה כמו שיש בפארקים ציבוריים או שמורות טבע. רציתי לעוף גבוה יותר, אבל זה לא עבד. ניסיתי לדמיין רקטות, כי זכרתי שמישהו פה בפורום עושה את זה, אבל זה לא עבד. לא הצלחתי להתרומם יותר מהגובה שבו הייתי. אז החלטתי לוותר. אני אוכל לרחף בהזדמנויות אחרות, ועניין אותי מה עוד אני אצליח לעשות. נחתתי על הקרקע. מכאן זה כבר נעשה מבולבל וקטוע, עדות ברורה לזה שהזנחתי את רישום החלומות. אחרת בטח הייתי זוכר טוב יותר. אני זוכר שאני נוהג באוטו בכביש מהיר, בספסל האחורי יושב חבר שלי ואחותו. כלומר, בחלום היא הייתה אחותו. אין לי מושג מי זאת, והיא כנראה לא קיימת. אבל חבר שלי היה שם. מסביבנו הכל היה ירוק והשמיים כחולים והשמש זרחה ודברים כאלה. המ. בשלב מסוים התחלתי לפחד, ורציתי להתעורר. בחלום לא הבנתי את זה, אבל הצלילות שלי הייתה כל כך גרועה עד שלא יכולתי לשלוט בכלום. אפילו לא ברצונות שלי. זה הפך לחלום רגיל, חוץ מהעובדה שאני יודע שאני חולם. אני יודע שאני חולם, אבל לא שולט בשום דבר! זה אמור לקרות? כי זה מפחיד בצורה מטורפת. עכשיו אני בטוח שאם הייתי מתרכז לרגע, או מגביר צלילות, הייתי מצליח לעשות דברים מגניבים. אבל שם לא קלטתי את זה. לא ידעתי איפה אני ומה קורה, ידעתי שכל זה לא אמיתי ורק רציתי לצאת משם. לרוע המזל, סביבת החלום נסגרה. הבית הפך למעין לופ אינסופי. היה את החדר שבו ישנתי, המסדרון, שניהם חלקים מהבית האמיתי. רגילים לגמרי. אבל פתאום התחברו למסדרון כל מיני חדרים שלא היו בבית האמיתי! למשל, חדר שבו מצאתי את בן דוד שלי. שוב, זה לא היה באמת בן דוד שלי, אלא דמות בחלום, ובחלום זה היה בן דוד שלי. היה אקדח על המדף. ניסיתי לעצבן אותו, בעיקרון, כנראה כדי שיהרוג אותי ואני אתעורר. אני זוכר שכיוונתי אליו את האקדח. אחר כך קפצתי מהחלון. פשוט ניסיתי להתאבד, כדי למות ולהתעורר. כן, ראיתי את אינספשן פעמיים ואני ממש אוהב אותו.
