וואו..

[batel500]

וואו..

קראתי את פרשת השבוע האחרונה, ואז הבנתי משהו שלא חשבתי עליו במשך שנתיים וחצי. כשאני אסיים ללמוד..אבא שלי לא יהיה שם, כשאני אתחתן..אבא שלי לא יהיה שם, כשיהיו לי ילדים..לא יהיה להם סבא, ובין שאר הדברים..אני כן יודעת.. שכשאני רוצה חיבוק ונשיקה..אבא לא שם, כשאני מביאה תעודה גרועה הביתה..אבא לא שם, ובעוד יומיים אני טסה, כשבנדוד שלי יקבל תואר של רופא..אבא שלי לא יהיה שם. הוא רצה שזה יקרה יותר מאחותו יותר מכל דבר בעולם, ואוי כמה שאני אבכה שם..אני ודודה שלי. וכמה שבנדוד שלי יבכה. ואז אני כמו תמיד עם כל הכאב שיש לי על הלב..אני תמיד שם בשביל כולם..

 

[A GIFT OF LOVE]

היי בתאל,

פתאום זה חודר למודעות... פתאום בכזאת פתאומיות... אולי בגלל שתמיד הייתה תקווה בליבך שהוא עוד יחזור.. שעוד רגע קט תפתח הדלת והוא יעמוד בפתח... שאולי, אולי זה רק חלום... שאולי עוד מעט תתעוררי מהחלום... אבל פתאום היא הכתה בך- המציאות... פתאום הבנת שהוא כבר לא יחזור... שהוא לא יכיר את בעלך ואת הנכדים ונכדיו לא יכירו אותו... שבכל הרגעים הבאים שכל כך תהי צריכה אותו הוא לא יהיה שם... לא יודעת למה נזכרת דווקא בשיר הזה: והילדה הקטנה שהכרת השתנתה מבינה קצת יותר. אבא בא וחזור הביתה, שנשב לפחות לדבר... היא השתנתה, היא תמשיך להשתנות... היא חוותה המון דברים והיא תמשיך לחוות... אבל הוא לא יהיה שם.......... אבל אם תרצי בתאל, הוא יהיה שם... הוא יהיה שם בשבילך כמו שאת שם בשביל כולם... אם רק תתני לו את הפינה בליבך... נכון, במציאות היום יומית הוא לא יהיה. אבל, במציאות הפנימית הוא יהיה, את תוכלי לחוש אותו, לחוש אותו בכל רגע בחייך...

 

[A GIFT OF LOVE]

[אבא- שרית חדד]

 

[eshkolit32]

../images/Emo24.gifבאטל מתוקה

אני לא יודעת אם זה משמח או מעציב שהגעת עכשיו לתובנה הזאת... כמובן שזה כואב לתפוס את זה. מצד שני, מתישהו המוח נאלץ להבין ומתחיל לנסות להסתגל לרעיון. נכון, זה נורא, אבא שלך לא יהיה אתך באירועים מרכזיים בחיים שלך ושל אנשים נוספים שהיו לו. זו תחושת פספוס עצומה, בשבילכם ובשבילו. מילות הנחמה היחידות שלי אלייך הן מילות הנחמה שאני מנחמת את עצמי. דבר ראשון, באירועים החשובים שלך יהיו נוכחים שאר האנשים היקרים לך - משפחה, חברים וחברות, בן זוג. זה לא מעט, אלה אנשים שאנחנו לומדות להעריך אותם אחרי אובדן כמו שלנו. דבר שני: אני מקווה שתוכלי להרגיש את אבא שלך בלב שלך באותם רגעים יקרים. אני חושבת שזה ענין של החלטה, פשוט - להחליט שברגע חשוב מסוים הנשמה של אבא שלך כן נוכחת, בצורה שאולי אי אפשר לראות בעיניים, אבל אפשר להרגיש בתוך ה-

. דבר שלישי: צריך לנסות לשמוח על הרגעים שאבא שלך כן היה אתך. אני יודעת שאלה לא הרבה רגעים, אני יודעת שאיבדת את אבא שלך כשהיית בסה"כ בת 14. אבל אם תשמעי סיפורים של אנשים אחרים תגלי שהורים אוהבים זה לא דבר מובן מאליו שמתקיים בכל בית, ולכן את יכולה מאד להעריך את מה שכן הספקת עם אבא שלך. אבא אוהב זאת מתנה, מקווה שתצליחי לשמוח שקיבלת אותה.

 

[רוני חתול]

גם אני חשבתי על זה

את המחשבה הזו חשבתי כמה שעות אחרי שאבא שלי נפטר שהוא לא ירקוד בחתונה שלי הוא לא יכיר את בן הזוג שלי הוא לא יראה את הילדים שלי או של האחיות שלי הוא לא יהיה באף אירוע משמעותי בחיים שלי אבל הוא גם לא יראה אותי מחר כשאני אקום בבוקר או כשאני אלך בערב לעבודה או כשאני אחזור מהמבחן אז זה כבר לא משנה מה הוא מפספס... ברור שהרגעים השמחים הם הכי קשים