וואו איזה שבת (ארווווך, סליחה)
אתמול סיכמנו שנחלק את השבת ביננו, מאחר והאחים של הילדון ייגיעו רק אחר הצהריים, סיכמנו שאני אקח את הבוקר + צהריים, והוא ייקח אותו, יאספו אותם ויסעו להורים שלו ויאפשרו לי 3 שעות שלוות. אז לקחתי אותו לסרט (גוגולנוע והפיל שרצה להיות הכי, חביב), חזרנו, הכל היה בסדר. כשחזרנו הוא רצה חיבוק ועוד חיבוק ובעצם להתלות עליי (תזכורת - בן קצת יותר מ-3.5) חיבקתי קצת והכרזתי שהולכת להכין ארוחת צהריים. נזכב על הרצפה ביללות, התעלמנו, לא עזר. העברנו אחר כבוד לחדר - שם מותר לו לבכות כמה שרוצה. צעק אמא אמא וכשבאתי ביקש כל פעם איזו שטות, מים, לשים את הבובה בצד הזה, לא בעצם בצד השני. טרטר אותי בהלוך ושוב. לאבא שלו סרב לאפשר להתקרב. הודיע שעייף, ניסיתי לעזור להרדם, שכבתי לידו - הכניס לי אצבעות לעיניים. ניסיתי לתת לו זמן - צרח וצרח. העברנו למיטה שלנו - משך בשיער שלו, שערה שערה. בסוף התייאשנו, הוצאתי אותו מהמיטה בוכה, שכב עליי ובכה איזה חצי שעה (כמו תינוק בן חודש). נתתי רסקיו, אחרי 10 דקות הפציע חיוך וחזר לעצמו. אבא שלו קצת התפרק, לא מסוגל להתמודד עם התקפים כאלו. הזכרתי לו שאני מתמודדת עם זה 5-6 ימים בשבוע, והוא לרוב מגיע אחרי שהוא כבר במיטה. הזכיר לי שיש לו ילדים מנישואין קודדמים ואת הילדון עשינו לבקשתי אז אני מוזמנת להתמודד, הוא יגבה במה שצריך - כסף למאבחן/טיפול (לא מוכן להגיע לטיפולים, "לא מדבר אליו"). טען שמאחר ולא עמדתי בצד שלי בהסכם ולא אפשרתי לו לישון צהריים הוא מבטל את התכנית לקחת אותו. אחרי שכולנו נרגענו, משהו כמו 4 שעות, ישבנו לדבר. הזכרתי לו שאני מעל חצי שנה עוברת מאבחון אחד לשני, ולפנינו אבחון נווירולוגי בשבוע הבא. אף אחד לא מוצא שום דבר. עשיתי לאבא שלו סדר: בגן - מציק, צובט, נושך, מושך בשיערות, לא במצבי כעס או ריב אלא תוך כדי פעילות מהנה. רוב הזמן יושב ליד מישהי מהצוות כדי להגן על ילדים אחרים. אחר הצהריים - נכנס לפינות, שוכב המון על הרצפה ובוכה. ננעל בעמדה (למשל להחזיר את העוגיה שהצעתי לו לנקודה המדוייקת בה הייתה, אם לא הצלחתי לא יאכל ורק ייבכה שאחזיר אותה). כשהאחים שלו פה, לוקח לו המון זמן להתקרב אליהם ואם הם מנסים להתקרב אליו הוא נורא בוכה ו.. נשכב על הרצפה. כשנמצא אצל הוריי לסופי שבוע מידי פעם או מתארח אצל חברים (לפעמים בלעדיי) או לחילופין כשהבייביסיטר מגיעה - לא רואים אף אחת מההתנהגויות הנ"ל. לדעתי זה מצביע על בעיה של גבולות ולא על בעיה "אמיתית". אבא שלו חושב על משהו מהספקטרום האוטיסי (אוף, פלפלים צהובים עשו לנו ממש רע). ניסיתי להסביר כמה שאני מבינה ומצד שני כמה קשה לי לתמרן בין עבודה (ואני חייבת למצוא משהו טוב יותר) לבין הילדון. מגיעה לערב מותשת נפשית. אחרי השיחה הוא בכל זאת לקח אותו להביא את האחים, אבל יחזרו לכאן. מבינה אותו. לא מסוגל להתמודד עם זה לבד ושלוש שעות זה הרבה זמן. בכנות - אם לא נמצא פתרון יעיפו אותי מהעבודה, אני נעדרת המון בגלל האבחונים או שמזעיקים אותי מהגן, ואני חוששת מאד לגורל הזוגיות. הגבר שלי לא מסוגל להתמודד עם הילד וההשלכות. מחכה לנוירולוג ביום ד' אולי יושיע. אם לא - נפנה למישהי באופן פרטי כדי שצפה בו בבית ובגן ותנחה אותנו מה הכיוון. לא מצפה להצעות בשלב הזה למרות שאם עולה לכן רעיון שלא חשבתי עליו - תגיבו. סתם רציתי לפרוק קצת.
אתמול סיכמנו שנחלק את השבת ביננו, מאחר והאחים של הילדון ייגיעו רק אחר הצהריים, סיכמנו שאני אקח את הבוקר + צהריים, והוא ייקח אותו, יאספו אותם ויסעו להורים שלו ויאפשרו לי 3 שעות שלוות. אז לקחתי אותו לסרט (גוגולנוע והפיל שרצה להיות הכי, חביב), חזרנו, הכל היה בסדר. כשחזרנו הוא רצה חיבוק ועוד חיבוק ובעצם להתלות עליי (תזכורת - בן קצת יותר מ-3.5) חיבקתי קצת והכרזתי שהולכת להכין ארוחת צהריים. נזכב על הרצפה ביללות, התעלמנו, לא עזר. העברנו אחר כבוד לחדר - שם מותר לו לבכות כמה שרוצה. צעק אמא אמא וכשבאתי ביקש כל פעם איזו שטות, מים, לשים את הבובה בצד הזה, לא בעצם בצד השני. טרטר אותי בהלוך ושוב. לאבא שלו סרב לאפשר להתקרב. הודיע שעייף, ניסיתי לעזור להרדם, שכבתי לידו - הכניס לי אצבעות לעיניים. ניסיתי לתת לו זמן - צרח וצרח. העברנו למיטה שלנו - משך בשיער שלו, שערה שערה. בסוף התייאשנו, הוצאתי אותו מהמיטה בוכה, שכב עליי ובכה איזה חצי שעה (כמו תינוק בן חודש). נתתי רסקיו, אחרי 10 דקות הפציע חיוך וחזר לעצמו. אבא שלו קצת התפרק, לא מסוגל להתמודד עם התקפים כאלו. הזכרתי לו שאני מתמודדת עם זה 5-6 ימים בשבוע, והוא לרוב מגיע אחרי שהוא כבר במיטה. הזכיר לי שיש לו ילדים מנישואין קודדמים ואת הילדון עשינו לבקשתי אז אני מוזמנת להתמודד, הוא יגבה במה שצריך - כסף למאבחן/טיפול (לא מוכן להגיע לטיפולים, "לא מדבר אליו"). טען שמאחר ולא עמדתי בצד שלי בהסכם ולא אפשרתי לו לישון צהריים הוא מבטל את התכנית לקחת אותו. אחרי שכולנו נרגענו, משהו כמו 4 שעות, ישבנו לדבר. הזכרתי לו שאני מעל חצי שנה עוברת מאבחון אחד לשני, ולפנינו אבחון נווירולוגי בשבוע הבא. אף אחד לא מוצא שום דבר. עשיתי לאבא שלו סדר: בגן - מציק, צובט, נושך, מושך בשיערות, לא במצבי כעס או ריב אלא תוך כדי פעילות מהנה. רוב הזמן יושב ליד מישהי מהצוות כדי להגן על ילדים אחרים. אחר הצהריים - נכנס לפינות, שוכב המון על הרצפה ובוכה. ננעל בעמדה (למשל להחזיר את העוגיה שהצעתי לו לנקודה המדוייקת בה הייתה, אם לא הצלחתי לא יאכל ורק ייבכה שאחזיר אותה). כשהאחים שלו פה, לוקח לו המון זמן להתקרב אליהם ואם הם מנסים להתקרב אליו הוא נורא בוכה ו.. נשכב על הרצפה. כשנמצא אצל הוריי לסופי שבוע מידי פעם או מתארח אצל חברים (לפעמים בלעדיי) או לחילופין כשהבייביסיטר מגיעה - לא רואים אף אחת מההתנהגויות הנ"ל. לדעתי זה מצביע על בעיה של גבולות ולא על בעיה "אמיתית". אבא שלו חושב על משהו מהספקטרום האוטיסי (אוף, פלפלים צהובים עשו לנו ממש רע). ניסיתי להסביר כמה שאני מבינה ומצד שני כמה קשה לי לתמרן בין עבודה (ואני חייבת למצוא משהו טוב יותר) לבין הילדון. מגיעה לערב מותשת נפשית. אחרי השיחה הוא בכל זאת לקח אותו להביא את האחים, אבל יחזרו לכאן. מבינה אותו. לא מסוגל להתמודד עם זה לבד ושלוש שעות זה הרבה זמן. בכנות - אם לא נמצא פתרון יעיפו אותי מהעבודה, אני נעדרת המון בגלל האבחונים או שמזעיקים אותי מהגן, ואני חוששת מאד לגורל הזוגיות. הגבר שלי לא מסוגל להתמודד עם הילד וההשלכות. מחכה לנוירולוג ביום ד' אולי יושיע. אם לא - נפנה למישהי באופן פרטי כדי שצפה בו בבית ובגן ותנחה אותנו מה הכיוון. לא מצפה להצעות בשלב הזה למרות שאם עולה לכן רעיון שלא חשבתי עליו - תגיבו. סתם רציתי לפרוק קצת.
