והסיפור שלי
אני ידעתי לאורך כל שבועות הריון שמשהו לא בסדר. לא היו לי הוכחות. כולם אמרו לי "את היסטרית" או "הריון זה לא מחלה" או "אלו ההורמונים מדברים". ואני בטיפשותי נכנעתי. לא התעקשתי, לא רבתי עם הרופא, פשוט נכנעתי. ומי שמכיר אותי יודע עד כמה זה לא אופייני לי. בשבוע 14 פלוס 3, ישבנו בעלי ואני על כיסאות הברזל השחורים במסדרון בית החולים וחיכינו לרופא לבדיקה. סקירת מערכות מוקדמת. שאלתי את בעלי - "מה אם משהו לא בסדר?" סיפרנו כבר לכולם על ההריון, באותו ערב הוזמנו לחתונתה של חברתי הטובה ביותר. הגענו במיוחד לחתונה ממושבנו בניכר. ובעלי ענה לי "אל תדאגי´ הכל יהיה בסדר". למותר לציין שכלום לא היה בסדר. למחרת כבר נקבע לי תור להפלה. עברתי את שיבעת מדורי הוועדה להפלות. באתי לארץ עם תינוק בבטן וחזרתי עם חור בלב. חלפו כבר מספר רב של שעות, ימים, שבועות, חודשים, עוד לא שנה. אני שוב בהריון. עכשיו איש לא יודע, גם לא הורים. אני שוב בשבוע 14+3. ואני מגיעה לארץ. ושוב יש לי תור לסריקת מערכות. ואני כל-כך מפחדת. צירוף המילים "יהיה בסדר" מעורר בי חלחלה. חלק ממני עוד שם. שוכבת על שולחן המתכת הקר, רגליי פשוקות לרווחה, והרופא שואב את החיים מתוכי. עוד מתאבלת על התינוק שהיה לי. התינוק שאיני יודעת מה היה מינו ועוד להספקתי לת לו שם ואין לו קבר, אבל הוא היה. הוא היה שלי. כל כך רוצה שהריון הנוכחי יהיה בריא ושלם ומושלם. שהתינוק שבתוכי יהיה בריא ושלם ומושלם. שיתרחש הנס. נס החיים.
אני ידעתי לאורך כל שבועות הריון שמשהו לא בסדר. לא היו לי הוכחות. כולם אמרו לי "את היסטרית" או "הריון זה לא מחלה" או "אלו ההורמונים מדברים". ואני בטיפשותי נכנעתי. לא התעקשתי, לא רבתי עם הרופא, פשוט נכנעתי. ומי שמכיר אותי יודע עד כמה זה לא אופייני לי. בשבוע 14 פלוס 3, ישבנו בעלי ואני על כיסאות הברזל השחורים במסדרון בית החולים וחיכינו לרופא לבדיקה. סקירת מערכות מוקדמת. שאלתי את בעלי - "מה אם משהו לא בסדר?" סיפרנו כבר לכולם על ההריון, באותו ערב הוזמנו לחתונתה של חברתי הטובה ביותר. הגענו במיוחד לחתונה ממושבנו בניכר. ובעלי ענה לי "אל תדאגי´ הכל יהיה בסדר". למותר לציין שכלום לא היה בסדר. למחרת כבר נקבע לי תור להפלה. עברתי את שיבעת מדורי הוועדה להפלות. באתי לארץ עם תינוק בבטן וחזרתי עם חור בלב. חלפו כבר מספר רב של שעות, ימים, שבועות, חודשים, עוד לא שנה. אני שוב בהריון. עכשיו איש לא יודע, גם לא הורים. אני שוב בשבוע 14+3. ואני מגיעה לארץ. ושוב יש לי תור לסריקת מערכות. ואני כל-כך מפחדת. צירוף המילים "יהיה בסדר" מעורר בי חלחלה. חלק ממני עוד שם. שוכבת על שולחן המתכת הקר, רגליי פשוקות לרווחה, והרופא שואב את החיים מתוכי. עוד מתאבלת על התינוק שהיה לי. התינוק שאיני יודעת מה היה מינו ועוד להספקתי לת לו שם ואין לו קבר, אבל הוא היה. הוא היה שלי. כל כך רוצה שהריון הנוכחי יהיה בריא ושלם ומושלם. שהתינוק שבתוכי יהיה בריא ושלם ומושלם. שיתרחש הנס. נס החיים.
