אני לוקחת את זה לכיוון אחר לגמרי
אחרי סשנים קורעי לב ומתישי ריאות אצל הפסיכולוגית שלי, התחלתי להבין שלחשוב על "מה הייתי עושה אחרת" פשוט לוקח לי שנים מהחיים. והבנתי, שלחשוב על זה פשוט הורג אותי לאט. ועדיף לא לחשוב על זה, וליצור כל מיני תסריטים הזויים. אבל הכיוון החדש שלי הוא איך זה שינה אותי ואיך חיי השתנו ואיך אני משנה את היחסים שלי עם אנשים שאני מאוד אוהבת. סדרי העדיפויות משתנים, פתאום לא מזיז לי אם הרווחתי בחודש מסוים ממש קצת, או אם כתבה שלי כן או לא התפרסמה, או האם המחשב שלי עומד לקרוס או לא. כלומר, ברור שהדברים חשובים, אבל לא הכי חשובים. כוסאמו פרסטיז´ או הכרה לאומית או המינוס בחשבון. יש לי אנשים שאני מאוד אוהבת ואני לא הולכת לפספס אפילו רגע אחד בשטויות. למשל להתעקש לדבר עם אחי ואחותי לפחות פעם ביומיים, או עם חברות שלי. לא לשכוח להצהיר על האהבה שלי כלפיהם. לא לשכוח לשים את עצמי קודם ולדאוג לאיכות החיים שלי, להנות להנות ולהנות. כמה שיותר. בלי לתת יותר מידי חשבון לאנשים. ללכת על מה שחשוב לי. להיות עבור אנשים אחרים מה שהם מבקשים, אם זה לתת עצה, או לתמוך כשצריך ואם זה בלפרגן או להחמיא. לא לשמור דברים בבטן. מאז שאחותי מתה אני לא משאירה שום דבר במערכות שלי. אם משהו מפריע לי, אני מטפלת בו. אם מישהו אומר לי משהו לא לעניין, אני לא אסחוב את זה עימי ימים ארוכים. אני כאן ואני חיה, ואני לא מצטערת לרגע על שבחרתי בעצמי מחדש, בחיים משלי. קשה לי וכואב לי ורע לי שאחותי נפטרה. זה הותיר חור ענק בנשמה שלי, אבל אני משתדלת למלא אותו באהבה והגשמת חלומות. חוק שימור החומר? אולי. אבל כל יום אני לומדת עוד קצת איך לנהל לעצמי חיים, בלי שהמוות של אחותי ינהל לי אותם. אני מרשה לעצמי הכל, אפילו יותר ממה שהרשתי לעצמי לפני מותה. לא יודעת, זה קצת קשה לפעמים, לחשוב, שזה כאילו בא על חשבונה, כאילו אולי אם לא היתה מתה, לא הייתי איפה שאני נמצאת היום בחיים שלי. אבל גם את הקולות האלה אני לומדת לקבל, להאזין להם, לתת להם להיות בקיום במקביל לקולות אחרים. והקולות האלה, אוהו הקולות האלה, לפעמים יכולים לשגע פילים, או אותי. אבל אני לא משתיקה אותם, אני לומדת לקבל אותם כחלק מהותי והלתי נפרד ממי שאני היום. אחות שכולה. כמה עצוב להגיד על עצמי: "אני אחות שכולה". שלא לדבר על התגובות של האנשים, שגם את הכי נכים רגשית אני מתחילה ללמוד לקבל, כל יום עוד קצת. אז זה השינוי שלי. ככה, על קצה המזלג. זה מה שאני שיניתי בחיי שלי. את ההווה. כי את העבר, אתם יודעים... זה לא ממש עובד ובטח לא מעצים אותנו. שיהיה חג שמח ושבת שלום. רויטל.
