ובינתיים מה?
אתמול, בפגישה עם כמה חברים זה קרה שוב- לא הצלחתי להתאפק ודרשתי לכל אורך הערב את תשומת ליבה של ה"העברה" שלי*... אותה אחת שאני מנסה כעת ובוחנת- האם היא תעזוב אותי, עד כמה היא אוהבת אותי וכו`. זה התפוצץ עימה, לראשונה, ואני מניחה שגם בפעם האחרונה. תלוי... וכאן אני גם מבקשת את עזרתכם- הרצון הכי חזק שלי הוא "לקבל אישור" (...שהיא עוד מוכנה לשמוע את הקול שלי, לראות אותי, שאני עדיין יקרה לה וכולי...). ברור לי שזה ישחזר את התהליך- כי אם אני יקרה לה, ולמעשה כמה שאני יותר יקרה לה, אני אנסה לשבור את זה שוב-> לבחון אותה שוב, להרחיב את הגבולות של הקשר ושלל מעצבנים אחרים. אז מה? מה עושים? מאז שזה קרה, אני עם הכאב. מנסה לשמר אותו גולמי ככל האפשר עד הפגישה עם המטפל החצי-טרי, שכמעט לראשונה, אני מקווה שאוכל לומר לו בפה מלא ומלא בכוויות- כ-ו-א-ב ל-י-! אבל מה עד אז? מאז שזה קרה אני בעיקר בוכה. (לעיתים מסיחה את דעתי בשיחות עם חברים, כתיבת מוסיקה וכו`. לא תמיד זה עובד...) שום דבר לא מצליח לנחם אותי (חוץ משיחה עם המדריכה שלי בפנימייה שקצת הקלה עליי בכך שגרמה לי לראות את עצמי באור קצת יותר לגיטימי- אמרה שזה בסדר כי אני לא מכירה בקשרים מסוג אחר- קשרים בהם הצד השני לא עומד לעזוב אותי כל שנייה) איך להרגיש קצת יותר טוב? בלי לעשות את זה על חשבון אחרים? אני בתקופת בגרויות, והכאב של שלשום עלה לי (לראשונה) במתכונת שהתפספסה, אז גם למישור הזה אני צריכה איכש`ו לדאוג. *סימני היכר ל"העברות" שלי- אנשים שאני אוהבת ורואה בהם דוגמה, ויותר מכל- האנשים שנראה לי שהכי-יהיה-לי-קשה-לגרום-להם-לפגוע-בי. (מחפשת אתגרים, או לא?) ...עד כאן הודעה שכתבתי בצהריים ולא פרסמתי. כעת אני מרגישה קצת מכוונת, וקצת פחות בא לי "לקבל אישור", אך אני יודעת שהתחושה תחזור, וכאשר היא תחזור, אזדקק לכל הטיפים שיש לכם להציע. תודה!
אתמול, בפגישה עם כמה חברים זה קרה שוב- לא הצלחתי להתאפק ודרשתי לכל אורך הערב את תשומת ליבה של ה"העברה" שלי*... אותה אחת שאני מנסה כעת ובוחנת- האם היא תעזוב אותי, עד כמה היא אוהבת אותי וכו`. זה התפוצץ עימה, לראשונה, ואני מניחה שגם בפעם האחרונה. תלוי... וכאן אני גם מבקשת את עזרתכם- הרצון הכי חזק שלי הוא "לקבל אישור" (...שהיא עוד מוכנה לשמוע את הקול שלי, לראות אותי, שאני עדיין יקרה לה וכולי...). ברור לי שזה ישחזר את התהליך- כי אם אני יקרה לה, ולמעשה כמה שאני יותר יקרה לה, אני אנסה לשבור את זה שוב-> לבחון אותה שוב, להרחיב את הגבולות של הקשר ושלל מעצבנים אחרים. אז מה? מה עושים? מאז שזה קרה, אני עם הכאב. מנסה לשמר אותו גולמי ככל האפשר עד הפגישה עם המטפל החצי-טרי, שכמעט לראשונה, אני מקווה שאוכל לומר לו בפה מלא ומלא בכוויות- כ-ו-א-ב ל-י-! אבל מה עד אז? מאז שזה קרה אני בעיקר בוכה. (לעיתים מסיחה את דעתי בשיחות עם חברים, כתיבת מוסיקה וכו`. לא תמיד זה עובד...) שום דבר לא מצליח לנחם אותי (חוץ משיחה עם המדריכה שלי בפנימייה שקצת הקלה עליי בכך שגרמה לי לראות את עצמי באור קצת יותר לגיטימי- אמרה שזה בסדר כי אני לא מכירה בקשרים מסוג אחר- קשרים בהם הצד השני לא עומד לעזוב אותי כל שנייה) איך להרגיש קצת יותר טוב? בלי לעשות את זה על חשבון אחרים? אני בתקופת בגרויות, והכאב של שלשום עלה לי (לראשונה) במתכונת שהתפספסה, אז גם למישור הזה אני צריכה איכש`ו לדאוג. *סימני היכר ל"העברות" שלי- אנשים שאני אוהבת ורואה בהם דוגמה, ויותר מכל- האנשים שנראה לי שהכי-יהיה-לי-קשה-לגרום-להם-לפגוע-בי. (מחפשת אתגרים, או לא?) ...עד כאן הודעה שכתבתי בצהריים ולא פרסמתי. כעת אני מרגישה קצת מכוונת, וקצת פחות בא לי "לקבל אישור", אך אני יודעת שהתחושה תחזור, וכאשר היא תחזור, אזדקק לכל הטיפים שיש לכם להציע. תודה!
