חייבת לדעת
New member
ואת זה סבתא שלי כתבה.
היא היחידה שנשארה מתוך משפחה גדולה מאוד.
היא איבדה את אימה, אביה, אחיה, אחיותיה, גיסיה, אחייניה, אחיינותיה דודיה ובני דודיה.
הגרדום, (התרחש בוורטה, עיירה קטנה בפולין, 1941) ========================================================= "רק בן ארבע-עשרה היה - נער גבוה ורזה, עיניו חומות, גדולות, עדין שכזה, בכל נפשו את אמו אהב, שניהם סבלו קשות מרעב. יום אחד שיחק לו המזל, הצליח לצאת את הגטו דרך השער זהיר מאוד, פן יתגלה, התגנב לכפר, שם קיבל מעט ריבה ולחם, כיכר. כאשר תחת חולצתו האוצר היקר עייף, אך מאושר, עשה דרכו חזרה לגטו, לאימו. הו, תהיה זו חגיגה לאכול לחם מרוח בריבה, אנשים טובים, אלה הכפריים, יבלך אותם אלוהים. הנה - עוד קצת ויגיע, עוד דקה אך פתאום נחרד - במקומו קפא. הייתכן? האם נכון קלט את הצעקה: "פרפלוכטה יודה הלט?" (יהודי מחורבן - עצור!) אומנם כן - זה ימים הוא כלוא במרתף, מרוב מכות גופו החלוש כואב, מתגעגע לאימו, עייף ורעב והזמן כה לאט חולף. לעולם לא אשכח את היום כאשר הוביליהו לגרדום, כציפור לכודה - רועד ומבוהל עמדל על יד הרוצחים, מול הקהל. שקט מוחלט - כמעט דממה ופתאום זעקה אדירה מפיו נשמעה: "לא! לא! רחמים! לא רוצה למות!" מכאן והלאה הכל התרחש במהירות. אימו כמו חץ מתוך הקהל זונקת לעבר הרוצחים - את רגליהם מנשקת ומתחננת - "קחו אותי!" "שחררו את בני!" אך חסרי לב הרוצחים, ברגליהם במגפיים כבדים בה בועטים, היא גונחת מכאב, שרועה על האדמה, אט אט פסקו גניחותיה - היא התעלפה. חרף זעקותיו של הנער לגרדום הועלה וגזר הדין הרצחני בדם קר בוצע. ידי הרוצחים לא רעדו, לא רעדה האדמה. רק בכי תינוק מתוך הקהל נשמע. עמדנו שם - יהודים ונוצרים מזועזעים וחסרי אונים, ללא הרף את עצמנו שואלים איפה האנושות? היש אלוהים?"
היא היחידה שנשארה מתוך משפחה גדולה מאוד.