ואתה חסר ....

[m i c h a l i]

ואתה חסר ....

אני לא מכירה שירים של טקס יום הזיכרון. אני לא יודעת מה זה לעמוד ברחבת ביה"ס עם כל שאר החברים מול הדגל בחצי התורן. מכירה את הדרך אלייך בעיניים עצומות ( מהכניסה הולכים ישר פונים ימינה בשביל השני.... שם ליד הספסל ... בין כל הפרחים אני מוצאת אותך). מאז שאני זוכרת את עצמי היום הזה הוא יום מיוחד. בכל גיל... בכל תקופת חיים... בת 8 ואחיותיי בנות 6 ו 4 ( זוכרת שעדיין חשבנו שזה יום של כייף כי לא הולכים לביה"ס ורק מבלים את היום עם אמא ואבא ופפו ) בת 12 אחרי הבת מצווה ( זוכרת שחשבתי כמה היה נחמד אם היית חוגג איתנו במסיבה הגדולה שפפו עשה לי) בת 14 אחרי שפפו נפטר ועמדנו שם לידך בפעם הראשונה בלעדיו. ( זוכרת שחשבתי כמה זה טוב שהוא עכשיו איתך ועם סבתא) בת 19 עם מדים מצדיעה לך ( זוכרת שהצטמררתי כשהיכה בי הגיל שלך בו הכל נגמר בשבילך) בת 20 כבר השתחררתי ( אני גדולה ממך בשנה) בת 22 בריצה מבית העלמין שלנו לאחר ( כי גם גל מהכיתה שלי עכשיו בין הפרחים שנקטפו) בת 23 עם בטן בחודש שמיני ( זוכרת שחשבתי כמה מטופשים האנשים האלה שאמרו לי לא ללכת כי אני בהיריון) בת 24 עם האחיינית הראשונה שלך ( זוכרת שחשבתי כמה זה עצוב שגם עבורה תהייה זו הדרך היחידה להכיר אותך) רק בת 28 ואני כבר יותר גדולה ממך . אני כבר אמא. אחיך כבר סבא ( היית מאמין?) והחלק הזה שבי שמרגיש בחסרונך בכל השנה ... באירועים של המשפחה... בפיקניק עם כולם... בארוחת ערב של יום שישי וביום הזה במיוחד. מנסה לדמיין איזה דוד היית לי... בטוח אחד כזה שמפנק ולוקח לטיולים וקונה מתנות ומפתיע בחיוכים ( זה חייב היה להיות ככה כמו אבא שלי כמו סבא שלי) והכאב הזה שמכה בי כל שנה ... לא זכיתי להכיר אותך.... אני בטוחה שהפסדתי

 

[א ל ו ל י]

../images/Emo7.gif../images/Emo14.gif../images/Emo16.gif../images/Emo16.gif../images/Emo7.gif../images/Emo14.gif../images/Emo14.gif|נר

 

[א ל ו ל י]

וגם רציתי להוסיף...

אחי הקטן חייל עכשיו. התגייס לפני חצי שנה. ויום הזיכרון הזה יותר מצמרר לי מתמיד בגלל העובדה המפחידה הזאת שכל כך רבים מהם היו בגילו של אחי עכשיו... דומה להרגשה שמאז שאני אמא, ימי הזיכרון לשואה הפכו קשים הרבה יותר. פתאום התווסף לפאזל הנוראי גם ככה עוד חלק. היו שם כל כך הרבה ילדים. אני לא צריכה להסביר, אני בטוחה שכולם מבינים את הכוונה.

 

[איילת567]

נכון שקצת באיחור עברנו אירוע ......

החייל שנהרג בערב יום הזיכרון יניב משיח היה הבן של החבר הכי טוב שלנו הכאב הגדול הזה שמאבדים ילד זה הכאב הנורא מכל כל השבוע היינו שם ולא הצלחתי להכנס ולאחל לכולם יום עצמאות שמח כי לנו היה מאוד עצוב. יניב שמור עלינו ועל אבא מלמעלה ויהי זכרו ברוך

שבוע טוב לכולם איילת

 

[עוגיייייייייה]

../images/Emo16.gif../images/Emo104.gif

חללי צהל ונפגעי פעולות איבה יהי זכרכם ברוך. מתייחדים עם זכרכם ומחזקים את ידי משפחותיכם. לא נשכח לרגע כי במותכם ציוויתם לנו את החיים. ת.נ.צ.ב.ה "יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו עלומים, וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה"

 

[mishele5]

../images/Emo16.gif יהי זכרם ברוך../images/Emo16.gif../images/Emo104.gif

 

[אiסי]

הלב בוכה ../images/Emo16.gif

תודה לך על האתר מיכלי לצערי מצאתי שם את מה שחיפשתי.........

 

[מצוטטת בהנאה]

כואב../images/Emo7.gif

 

[מעולם לא הבטחתי לך]

יזכור

ההחמצה/ יאיר לפיד הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה הם למדו את המילים והצלילים מקסטות שחוקות, שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים. אבל כשהלהקה תעלה לבמה, האורות יידלקו, ונערות רכות שיער יזקפו צוואר יונים לבן- הם לא יהיו שם. הם לא יגידו לה: "אני אוהב אותך" שוב ושוב תרגלו את המילים, בחסיון לילה, מול מראות שבורות בשירותים צבאיים מדיפי ליזול. הם בחרו חולצה, שפשפו את הג'ינס, הניחו תמונות מחזור מתחת לכר. אבל מישהו אחר כבר יגיד לה את המילים. הם לא יהיו שם. הם לא יתחתנו לעולם. לא יהיו להם ילדים, בהישמע צווחת החיים הראשונה, הם לא יהיו שם. הם לא יסיעו לטיול הארוך אל המדבר הצהוב. חבלי הסנפלינג הגמישים בנחשים לא יגולגולו אל תאי המטען, המדורה לא תידלק. גיטרת העץ המעוטרת בסטיקרים לא תישלף, ואף אחד לא ישכח את הבית השני. וכשיתגלגל שיטפון פתאומי לאורך נקיק צר, הם לא יהיו שם. הם לא ינעצו טלכארד כחול לטלפון אפור, ולא יודיעו שיגיעו. ולא יודיעו שלא. הם לא ישקרו שהכל בסדר, שלא צריך כלום, שיש להם מספיק כסף, תודה אמא. מתוך הרגל, ישאירו להם את המפתחות של המכונית, אבל הם לא יהיו שם. הם לא ישתחררו. עד עולם ילבשו את מדי האבן המרובעים שלהם. תמיד יישארו סמל ראשון אסף, סמל ראשון ניר, סמל ראשון גולן, סגן אייל, סמל ראשון צחי, סמל ראשון אבני, סמל ראשון אורי, רב-סמל בכיר ראחל, סגן אבי. הגדוד שלהם יגיע לבקו"ם, יחזיר ציוד, יקבל תעודה וטפיחה. והם לא יהיו שם, הם לא ילמדו. לא בפקולטה של החיים, לא בישיבה, ולא באוניברסיטה. "מאה שנות בדידות" ישאר פתוח בעמוד 120. ביתר ירושלים לנצח תהיה אלופת המדינה, התקליט הבא של פוליקר לא ייצא עד קץ הדורות. כולם, כל כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת, בעיקר על עצמם, אבל הם לא יהיו שם. כשהם מתים, אנחנו תמיד כותבים מי היו. אבל הכאב האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו. ======================================================================= (האייקונים לא נפתחים לי) יהיה זכרם של כל אחד ואחד מהילדים היפים האלו ברוך.