המפוזרת מכפר אזר
New member
ואסור לבכות
ארוך ומשעמם, באחריות העבודה, דעו לכם הופכת שוחקת מוחקת ומרחיקה בסופשנה. ואצלנו, בקהילה, חוגגים כל חג כמעט בצורה המונית. ובשבועות, ובשבועות פסטיבל המוני, בו כל גן צריך להופיע לפני למעלה מארבע מאות הורים ואורחים, וביחד, כשבע מאות איש. ואני לא מרחמת על בני השלוש שצריכים לרקוד, אני מרחמת על שלי, הגדולים. שלי, הגדולים, היו אמורים לא להופיע, הוועד ביקש לעשות הופעה של ההורים. לפני שבוע פניתי לוועד והוא הודיע לי שאין להורים כוח. ולכי תבני מדינה ככה....... אז החלטתי, אחרי התייעצות עם עשרים ותשעת אהוביי, להכין שיר שלא קשור לשבועות, להביא לקהל הזה את המנון הגן, ולמה אני כותבת את זה? כי אני כבר שומעת הורים מלחשים: "מה זה קשור לשבועות" "כמה רדוד" "כמה בינוני"..... ואני יודעת שזה הכי נכון לילדים שלי, וזה מה שהם רצו להביא, וזכותם [הם מתכוונים להכריז עצמאות, כי יש להם שפה שהמציאו, המנון, דגל וסמל]. ואני מתחילה להזדקן, כי מה שההורים אומרים מעליב אותי נורא. ואלי זה בגלל שאני עובדת קשה מאוד, ואולי זה בגלל שהשבוע ילד מקסים, באמת, בעט בכוח בידי ונקרע גיד, וקשה לי להזיז את היד הזאת. ואולי זה בגלל שאמא שלי במצב כלכך לא טוב, ודוחים לה כל הזמן את הניתוח שהיא אמורה לעבור, והיום איבדה עשתונות והכרה בגין המתח הרב בו היא שרוייה. ולמה אני בכלל כותבת את הכל?????? כי היום הפסיכולוגית שאבחנה את בתי אמרה לי שהיא לא נותנת לעצמה להתחבר אל עצמה, וזהו קושי רגשי. ואני חשבתי שאני אצליח למנוע את זה ממנה....... כי אמא שלי כמעט כפתה עלי לא להתחבר אל עצמי, מרוב סודות והכחשות והדחקות וזיוני מוח, הפכתי לרובוט כמעט לא אנושי, אני לא מרגישה כלום כמעט...... ועכשיו היא, הקטנה הזאת הולכת בדרכי, ואני לא יודעת איך לעזור לה, איך לחבר אותה לשם, פשוט כי אני לא יודעת איך עושים את זה. ועכשיו אני מבינה, אני מבינה שאמא שלי לא אשמה, גם היא כנראה לא ידעה איך עושים את זה. אוףףףףףףףףףףףףףףף ואסור לבכות. כמה שזה היה מקל עכשיו, נו, לו ידעתי איך. סליחה. אין איפה לשפוך ת'קישקעס.....
ארוך ומשעמם, באחריות העבודה, דעו לכם הופכת שוחקת מוחקת ומרחיקה בסופשנה. ואצלנו, בקהילה, חוגגים כל חג כמעט בצורה המונית. ובשבועות, ובשבועות פסטיבל המוני, בו כל גן צריך להופיע לפני למעלה מארבע מאות הורים ואורחים, וביחד, כשבע מאות איש. ואני לא מרחמת על בני השלוש שצריכים לרקוד, אני מרחמת על שלי, הגדולים. שלי, הגדולים, היו אמורים לא להופיע, הוועד ביקש לעשות הופעה של ההורים. לפני שבוע פניתי לוועד והוא הודיע לי שאין להורים כוח. ולכי תבני מדינה ככה....... אז החלטתי, אחרי התייעצות עם עשרים ותשעת אהוביי, להכין שיר שלא קשור לשבועות, להביא לקהל הזה את המנון הגן, ולמה אני כותבת את זה? כי אני כבר שומעת הורים מלחשים: "מה זה קשור לשבועות" "כמה רדוד" "כמה בינוני"..... ואני יודעת שזה הכי נכון לילדים שלי, וזה מה שהם רצו להביא, וזכותם [הם מתכוונים להכריז עצמאות, כי יש להם שפה שהמציאו, המנון, דגל וסמל]. ואני מתחילה להזדקן, כי מה שההורים אומרים מעליב אותי נורא. ואלי זה בגלל שאני עובדת קשה מאוד, ואולי זה בגלל שהשבוע ילד מקסים, באמת, בעט בכוח בידי ונקרע גיד, וקשה לי להזיז את היד הזאת. ואולי זה בגלל שאמא שלי במצב כלכך לא טוב, ודוחים לה כל הזמן את הניתוח שהיא אמורה לעבור, והיום איבדה עשתונות והכרה בגין המתח הרב בו היא שרוייה. ולמה אני בכלל כותבת את הכל?????? כי היום הפסיכולוגית שאבחנה את בתי אמרה לי שהיא לא נותנת לעצמה להתחבר אל עצמה, וזהו קושי רגשי. ואני חשבתי שאני אצליח למנוע את זה ממנה....... כי אמא שלי כמעט כפתה עלי לא להתחבר אל עצמי, מרוב סודות והכחשות והדחקות וזיוני מוח, הפכתי לרובוט כמעט לא אנושי, אני לא מרגישה כלום כמעט...... ועכשיו היא, הקטנה הזאת הולכת בדרכי, ואני לא יודעת איך לעזור לה, איך לחבר אותה לשם, פשוט כי אני לא יודעת איך עושים את זה. ועכשיו אני מבינה, אני מבינה שאמא שלי לא אשמה, גם היא כנראה לא ידעה איך עושים את זה. אוףףףףףףףףףףףףףףף ואסור לבכות. כמה שזה היה מקל עכשיו, נו, לו ידעתי איך. סליחה. אין איפה לשפוך ת'קישקעס.....
