ואם זה היה ילד/ה?

ואם זה היה ילד/ה?

לגבי אחרים, החושים שלנו לעתים עובדים היטב, באופן נקי יחסית.
אנחנו יודעים שדברים מסויימים יכולים להזיק ושדברים אחרים יכולים להועיל, למשל.
לגבי עצמנו, אנחנו לפעמים יותר מעורפלים.

אני מוצא שלפעמים להסתכל על עצמי מהצד, כאילו הייתי חבר/ה טוב/ה שלי ולא עצמי, נותן לי פרספקטיבה מועילה לגבי כל מיני דברים.
זה מפשט את העניינים.

ושדרוג נוסף של זה - לשאול את עצמי, איך הייתי ניגש לזה, אם היה מדובר בילד/ה.
שלי, למשל.
או לא שלי - אבל כזה שאני מופקד על שלומו לזמן מסויים.

אני מוצא את אלה כזוויות מצלילות ביותר, לפעמים.
גם אתם?
 
לי באופן אישי יותר קשה כשמדובר בילדים

לא יודעת איך להתנהג איתם עם מבוגר אפשר להעיר לכאוס או לצעוק (למרות שגם בקטגוריה זו יש מופרעים), ילדים זה יותר בעיה כי צריך לדבר איתם אחרת ותאמת אני בגלל זה שנים פחדתי מילדים היום פחות אבל עדיין לא הייתי יודעת לנהוג עימם.
 
מזדהה.

נדמה לי שלרוב העדפתי חברת מבוגרים, אפילו כילד.
ופוצי-מוצי היה שמור אצלי לחתולים, בתור התחלה.
עם ילדים, חוויתי קשיים כאלה ואחרים.
אז יכול להזדהות.
זה לא סותר את מה שכתבתי בפוסט הראשי - לא מפריע לזה להתיישם, כי זוהי טכניקה של לזהות מה יהיה טוב לי, על-ידי כך שאני מסתכל מזווית מסויימת, שמראה לי אותי ביתר פשטות ועומק. זה לא מחייב אותי לאהוב ילדים או להסתדר עם ילדים, בשביל להשתמש בטכניקה הזאת...
 
כן נכון רק אמרתי את הזוית שלי

אני גם העדפתי חברת מבוגרים אבל לדעתי אני בעיקר מתחברת לאנשים שהם ילדים או מחוברים לילד הפנימי שלהם. לפחות כרגע. או שרק נדמה לי
האמת לא רוצה להגדיר את עצמי
 
לא טענתי שאת שמנה

כן נכון, אני האשמתי!
אני לא ברווז!
#
 

lightflake

New member
עם ילדים הכי קל

הם לא שואלים שאלות מטומטמות
הם נמצאים בהווה יחסית
 
למעלה