ואותו – אני זוכרת…
בהרמת מורל דומה לפני הרבה שנים. הימים ימי מלחמת יום הכיפורים. הגעתי כתלמידת תיכון לבקר חיילים המאושפזים בבתי חולים, עם "משלוח מנות" (ולא לפורים) והרבה פטריוטיות של אז. באחד החדרים הופיע חנן יובל בפני שלושה חיילים כאלה ואני נפעמת… אהבתי (כבר אז) את הדרך הרגישה שבה הוא מגיש את השירים שלו. ~מגיש~ נראה לי יותר מתאים מ~שר~. וכמה עוצמה היתה בעיני בהופעה המצומצמת הזו... היינו כותבים, ובעיקר כותבות, מכתבים לחיילים אלמונים. אחר כך היינו אנחנו החיילים. והיום אלו – או יהיו בקרוב - הבנים שלנו. סיפור ימי חיינו. מנגינה שאינה נגמרת. בינתיים.
