זו תורה וזו שכרה?
מתוך הדברים:
"הרב שאל אותי אם הייתי מוכן, למשל, למות על קידוש השם. עניתי מיד שוודאי שכן, כי זה הרי היה פוטר אותי מן העולם המסויט הזה, ועוד בגבורה. הרב חייך בהבנה" [זאת תגובת היהדות הממסדית?!]
"במשך עשרים השנים האחרונות הייתי משוכנע עד לשד עצמותיי שאין לי את היכולת לאהוב, שנולדתי בלי התכונה הזו...שכנעתי את עצמי שכל עוד מדובר "רק" במשיכה מינית גופנית אוכל לעמוד בזה, כי הרי ממילא לאהוב אני לא יכול [מזעזע שבן אנוש יכול לחשוב דבר כזה על עצמו]... את המשיכה המינית הפיזית ריסנתי ואני עדיין מרסן בשיניים חשוקות, וכל יום ממש הוא עבורי מלחמה, מלחמת התשה...שנים שאלתי "מה זו אהבה", ופתאום אני מרגיש שאני יכול לדעת אחת, סוף-סוף אדע מהי אהבה. אם רק ארשה לעצמי להיסחף, זה יקרה. הכמיהה הזו בוערת בי בכל יום ומכלה אותי מבפנים, ואני רועד מן המאבק הקשה הזה, רועד בגוף ובנפש. כל יום אני נקרע לגזרים, בוכה הרבה ומתפלל, ולא יודע מה יהיה, כמה זמן עוד אחזיק מעמד" [האם לא לדעת מהי אהבה היא נגזרת אמונה? האם היא לא מונעת קיום מצוות אחרות שהן לא "פרו ורבו"?]
ותודה לחברתי לירון (דתייה), שרואה ללב ולנפש ששלחה לי את הכתבה, ובחיים לא תיתן כחברה לגורם כזה סבל ושקר למישהי ואומללות כלפי עצמי
למדו מניסיונם של אחרים!
