ואולי זה לא יקרה.....
אם אני מסתכלת על החיים שלי לאחור... היה שם המון עצב היתה גם שמחה אבל הרבה עצב וכאב. מין חוסר היתחברות לכלום .. חברים באים והולכים אנשים נכנסים לחייך מאירים אותם ואז הופס הם אינם יותר. ושוב את לבד-וכשאת מכירה מישהי חברה שטוב לך איתה את נותת את הלב את הנשמה אולי יותר מידי ואז שוב ישנה נפילה ושוב את לבד.. למה? אין לי תשובות. אנשים מיתפתחים מיתחתנים מוצאים זמן לדברים אחרים אתה נעשה להם פחות חשוב.... אף פעם לא חיבקו אותי לפני השינה וסיפרו לי סיפור אף פעם לא שאלו איך היה בבית הספר..לא הרגשתי שיש לי גב בבית שיש מי שייתן לי תחושה של חום של - אל דאגה אנחנו פה בשבילך הוריי גם הם אנשים שלא קיבלו אהבה יתומים מגיל צעיר.. אז אומרים לך שהדברים לא נעשו בכוונה הם פשוט העבירו לך מה שהם ידעו- ככה אמרו לי אז אני מקבלת וזה עצוב . זה מת. אין שמחה אני צוחקת אבל מבפנים אני עצובה גם היום לאחר הרבה שנים של למידה והיתנסות אני עדיין שואלת- למה אני פה? רציתי הרבה דברים רציתי בשבילי.. ולא כל כך הגיע לי אז נשארתי לבד..או שאולי פשוט ככה זה. אבל השאלה הגדולה שלי היא- לא הגיע הזמן שאני יהנה קצת מהחיים??. אני נהניתי בחיי אבל היו אלה רגעים קצרים של חסד.. אז תגידו לי שככה זה? לא מקובל עליי . פשוט חוסר מזל לא שאני מרחמת על עצמי כלל וכלל לא אני פשוט עצובה מבפנים חסרה לי אהבה של שנים חסרה לי הנתינה הזו יש בי המון לתת ואני חושבת שאני מוכנה לקבל רק שלא הולך ולא מסתדר וקבלי את זה ככה..... אני אומרת לעצמי אז מה עושים עם העצב האינסופי הזה????? אני אוהבת את הטבע את העצים שהם כל כך חזקים ועומדים בכל מזג אויר אוהבת את הרוח שמלטפת את השמש. אוהבת את בעלי החיים שיש איתנו פה בכדור הזה הם יפים הם מדהימים ביופים ... אוהבת לחייך ואוהבת להיות בחברת בני אדם אוהבת עוד הרבה דברים אבל העצב הזה הפנימי הוא איתי תמיד לא עוזב לא מרפה... חושבת שמשהו בי נשבר מאז שהבנתי שאי אפשר שזה לא ילך.... לא שלפני כן הייתי בענים אבל חלמתי חשבתי שאולי הנה זה הולך גם לי לקרות האושר הזה אבל לא.. כנראה שעדיין לא אז מה אומר לכם?? משתדלת לחייך אפילו מתגלגלת מצחוק לפעמים אבל העצב והכאב הפנימי הזה עוד בתוכי
אם אני מסתכלת על החיים שלי לאחור... היה שם המון עצב היתה גם שמחה אבל הרבה עצב וכאב. מין חוסר היתחברות לכלום .. חברים באים והולכים אנשים נכנסים לחייך מאירים אותם ואז הופס הם אינם יותר. ושוב את לבד-וכשאת מכירה מישהי חברה שטוב לך איתה את נותת את הלב את הנשמה אולי יותר מידי ואז שוב ישנה נפילה ושוב את לבד.. למה? אין לי תשובות. אנשים מיתפתחים מיתחתנים מוצאים זמן לדברים אחרים אתה נעשה להם פחות חשוב.... אף פעם לא חיבקו אותי לפני השינה וסיפרו לי סיפור אף פעם לא שאלו איך היה בבית הספר..לא הרגשתי שיש לי גב בבית שיש מי שייתן לי תחושה של חום של - אל דאגה אנחנו פה בשבילך הוריי גם הם אנשים שלא קיבלו אהבה יתומים מגיל צעיר.. אז אומרים לך שהדברים לא נעשו בכוונה הם פשוט העבירו לך מה שהם ידעו- ככה אמרו לי אז אני מקבלת וזה עצוב . זה מת. אין שמחה אני צוחקת אבל מבפנים אני עצובה גם היום לאחר הרבה שנים של למידה והיתנסות אני עדיין שואלת- למה אני פה? רציתי הרבה דברים רציתי בשבילי.. ולא כל כך הגיע לי אז נשארתי לבד..או שאולי פשוט ככה זה. אבל השאלה הגדולה שלי היא- לא הגיע הזמן שאני יהנה קצת מהחיים??. אני נהניתי בחיי אבל היו אלה רגעים קצרים של חסד.. אז תגידו לי שככה זה? לא מקובל עליי . פשוט חוסר מזל לא שאני מרחמת על עצמי כלל וכלל לא אני פשוט עצובה מבפנים חסרה לי אהבה של שנים חסרה לי הנתינה הזו יש בי המון לתת ואני חושבת שאני מוכנה לקבל רק שלא הולך ולא מסתדר וקבלי את זה ככה..... אני אומרת לעצמי אז מה עושים עם העצב האינסופי הזה????? אני אוהבת את הטבע את העצים שהם כל כך חזקים ועומדים בכל מזג אויר אוהבת את הרוח שמלטפת את השמש. אוהבת את בעלי החיים שיש איתנו פה בכדור הזה הם יפים הם מדהימים ביופים ... אוהבת לחייך ואוהבת להיות בחברת בני אדם אוהבת עוד הרבה דברים אבל העצב הזה הפנימי הוא איתי תמיד לא עוזב לא מרפה... חושבת שמשהו בי נשבר מאז שהבנתי שאי אפשר שזה לא ילך.... לא שלפני כן הייתי בענים אבל חלמתי חשבתי שאולי הנה זה הולך גם לי לקרות האושר הזה אבל לא.. כנראה שעדיין לא אז מה אומר לכם?? משתדלת לחייך אפילו מתגלגלת מצחוק לפעמים אבל העצב והכאב הפנימי הזה עוד בתוכי
], אל תעזי לחשוב שלך לא מגיע אל תעזי לחשוב שלך זה לא יבוא את ראוייה הלוואי והייתי יכולה להושיט יד ולעזור אך נבצר ממני רק בקשה אחת לי אלייך אל תאבדי תקווה תאמיני תאמיני אם לי זה הגיע אין סיבה שבעולם שלך זה לא יבוא רק רק אושר - תסתכלי טוב הוא כבר שם :] לילה נפלא לך דובשה.