ואהבת לרעך כמוך
חלונות מאת: הרב פרופסור רפאל ש. וינברג השמים היו טהורים והארץ היתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה היתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי, ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש אחד מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה. ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם, ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות, נרות השעווה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה. עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים, ואת המושג הדרת קודש לא הכרתי. אבל אין ספק בליבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים. שמחה גדולה היתה בליבי וליבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו ולניגונים אלו. על יד על יד פסקו הניגונים ועדיין בת קול מנהמת, עד שפסקה אף היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה. אבי וזקני נתחלחלו ושאר כל העם עמדו עלי לפיסני. ואני דמעותי מתגלגלות והולכות מתוך הבכייה. אלו לאלו שואלים, מי גרם לתינוק שיבכה? אילו לאלו משיבים, מי יודע. עתה אספר מי גרם לתינוק שיבכה. אותה שעה שנפסקה התפילה נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם מעל ראשיהם ומקצתם התחילו משיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ואת דמות הבית ודמות היום ועל זה היה דוהה ליבי ועל זה געיתי בבכייה. שמואל יוסף עגנון הקטן ברבי שלום מרדכי הלוי זצ"ל עומד בחלון בית התפילה, משקיף על הקהילה הקדושה וראוה אותה בקדושתה ובחולשתה. מוטיב ההצצה בחלון מבטא את השאיפה המתמדת להציץ אל הנעלם החבוי מאחורי התופעות הגלויות. במיוחד בימי "אני לדודי ודודי לי" ובימים הנוראים, התצפית מהחלון חודרת עמוק. לא מכבר שימשתי כרועה צאן קדושים בקהילה, שבגילגולה הראשון היתה ממוקמת בבנין מגורים ובחזיתו חנות מרווחת עם חלון ראווה גדול. כשהצצתי מן החרכים והשגחתי מן החלונות ראיתי מחזות שונים: מבטים של סקרנות, הרצון לדעת מה זה ועל מה זה. תשוקה להיכנס ולהצטרף. פרצופים של מבוכה. פנים סתומות. איך אתאר את פני האמא כשמשכה בזריזות את הילד הקטן כדי שלא יסתכל וישאל שאילות? אכן כן, הרבה פנים בחלון. "ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה". יש אומרים חלון לא מזכוכית אלא מיהלום, אור יש אבל לא רואים כלום. ולכן "נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו" לא צדיק ממש אלא בהשוואה לדורו המושחת הוא בלט כצדיק הדור. מחלונו לא ראה את סבלם של אלה מחוץ לתיבה. ויש חלון יותר גרוע, חלון המצופה כסף. מחלון כזה כמובן לא רואים החוצה אבל כן רואים את עצמך, ורק את עצמך. המשכ/י לקרוא?
חלונות מאת: הרב פרופסור רפאל ש. וינברג השמים היו טהורים והארץ היתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה היתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי, ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש אחד מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה. ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם, ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות, נרות השעווה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה. עדיין לא הייתי יודע להגות במושגים עיוניים, ואת המושג הדרת קודש לא הכרתי. אבל אין ספק בליבי שבאותה שעה הרגשתי בקדושת המקום ובקדושת היום ובקדושת האנשים העומדים בבית ה' בתפילה ובניגונים. שמחה גדולה היתה בליבי וליבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו ולניגונים אלו. על יד על יד פסקו הניגונים ועדיין בת קול מנהמת, עד שפסקה אף היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה. אבי וזקני נתחלחלו ושאר כל העם עמדו עלי לפיסני. ואני דמעותי מתגלגלות והולכות מתוך הבכייה. אלו לאלו שואלים, מי גרם לתינוק שיבכה? אילו לאלו משיבים, מי יודע. עתה אספר מי גרם לתינוק שיבכה. אותה שעה שנפסקה התפילה נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם מעל ראשיהם ומקצתם התחילו משיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ואת דמות הבית ודמות היום ועל זה היה דוהה ליבי ועל זה געיתי בבכייה. שמואל יוסף עגנון הקטן ברבי שלום מרדכי הלוי זצ"ל עומד בחלון בית התפילה, משקיף על הקהילה הקדושה וראוה אותה בקדושתה ובחולשתה. מוטיב ההצצה בחלון מבטא את השאיפה המתמדת להציץ אל הנעלם החבוי מאחורי התופעות הגלויות. במיוחד בימי "אני לדודי ודודי לי" ובימים הנוראים, התצפית מהחלון חודרת עמוק. לא מכבר שימשתי כרועה צאן קדושים בקהילה, שבגילגולה הראשון היתה ממוקמת בבנין מגורים ובחזיתו חנות מרווחת עם חלון ראווה גדול. כשהצצתי מן החרכים והשגחתי מן החלונות ראיתי מחזות שונים: מבטים של סקרנות, הרצון לדעת מה זה ועל מה זה. תשוקה להיכנס ולהצטרף. פרצופים של מבוכה. פנים סתומות. איך אתאר את פני האמא כשמשכה בזריזות את הילד הקטן כדי שלא יסתכל וישאל שאילות? אכן כן, הרבה פנים בחלון. "ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה". יש אומרים חלון לא מזכוכית אלא מיהלום, אור יש אבל לא רואים כלום. ולכן "נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו" לא צדיק ממש אלא בהשוואה לדורו המושחת הוא בלט כצדיק הדור. מחלונו לא ראה את סבלם של אלה מחוץ לתיבה. ויש חלון יותר גרוע, חלון המצופה כסף. מחלון כזה כמובן לא רואים החוצה אבל כן רואים את עצמך, ורק את עצמך. המשכ/י לקרוא?