מור נסיכת הפופ
New member
ה4 בנובמבר...(ט')
יש לי אינטייק בתל השומר ברביעי בנובמבר, כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק.
חברה שלי עדיין לא דיברה עם אמא שלי, אבל זה יקרה בקרוב. יש מספיק זמן עד האינטייק כדי שמישהו "חיצוני" יוכל לדבר איתה ולהסביר לה שזו הברירה היחידה עבורי ומי יודע, אולי היא תספיק ותסכים לבוא איתי.
השבוע נוכחתי לדעת שזה לא קל לקבל טיפול בזמן שאני בבית...הייתי אצל רופאת המשפחה שלי שעוסקת גם בCBT ושוחחנו קצת וזה עזר מאוד ואז הגעתי הביתה ואמא שלי אמרה "את חייבת להוריד קצת במשקל" וההערה הקטנה הזאת הרסה לי את כל היום או הטפיחות הקטנות שסבתא שלי עושה לי על הבטן כדי להזכיר לי שהשמנתי.
והמצב בעבודה לא משהו ונוצרו לי עוד חובות כספיים ואני לא מוצאת את עצמי והכל סוגר עליי.
בנוסף רופאת המשפחה אמרה שיש לי כולסטרול נמוך, דבר שמגדיל את הסיכוי ללקות בדיכאון נפשי וזה קצת מלווה אותי בימים האחרונים.
חזרתי לפגוע וחזר לי קוצר נשימה שלא היה כבר כמה חודשים ובקיצור, טוב לא קרה כאן בתקופה האחרונה.
אני מרגישה שהדרך היחידה לדף נקי, להתחלה חדשה, להזדמנות חדשה לחיים האלה, תעבור דרך שערי בית החולים הזה.
לא כי באורח פלא "יתקנו אותי" שם, אני לנצח אשאר עם המחשבות האלו ואני יודעת את זה, אלא כי רק אם אני אשאיר את הכל מאחוריי אני אצליח באמת להמשיך הלאה.
אבל אני מפחדת, מפחדת שלא יקבלו אותי, שיצחקו ויגידו לי "את לא רזה מספיק" "את לא חולה מספיק"
עליתי במשקל מאז שהייתי שם, בכל זאת עברה שנה שבה ניסיתי לגמרי בכוחות עצמי להסתדר ו"להבריא".
אני רק יודעת שאני לא יכולה לחכות עד ה4 בנובמבר, מפחדת מאוד אבל פשוט לא יכולה לחכות.
יש לי אינטייק בתל השומר ברביעי בנובמבר, כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק.
חברה שלי עדיין לא דיברה עם אמא שלי, אבל זה יקרה בקרוב. יש מספיק זמן עד האינטייק כדי שמישהו "חיצוני" יוכל לדבר איתה ולהסביר לה שזו הברירה היחידה עבורי ומי יודע, אולי היא תספיק ותסכים לבוא איתי.
השבוע נוכחתי לדעת שזה לא קל לקבל טיפול בזמן שאני בבית...הייתי אצל רופאת המשפחה שלי שעוסקת גם בCBT ושוחחנו קצת וזה עזר מאוד ואז הגעתי הביתה ואמא שלי אמרה "את חייבת להוריד קצת במשקל" וההערה הקטנה הזאת הרסה לי את כל היום או הטפיחות הקטנות שסבתא שלי עושה לי על הבטן כדי להזכיר לי שהשמנתי.
והמצב בעבודה לא משהו ונוצרו לי עוד חובות כספיים ואני לא מוצאת את עצמי והכל סוגר עליי.
בנוסף רופאת המשפחה אמרה שיש לי כולסטרול נמוך, דבר שמגדיל את הסיכוי ללקות בדיכאון נפשי וזה קצת מלווה אותי בימים האחרונים.
חזרתי לפגוע וחזר לי קוצר נשימה שלא היה כבר כמה חודשים ובקיצור, טוב לא קרה כאן בתקופה האחרונה.
אני מרגישה שהדרך היחידה לדף נקי, להתחלה חדשה, להזדמנות חדשה לחיים האלה, תעבור דרך שערי בית החולים הזה.
לא כי באורח פלא "יתקנו אותי" שם, אני לנצח אשאר עם המחשבות האלו ואני יודעת את זה, אלא כי רק אם אני אשאיר את הכל מאחוריי אני אצליח באמת להמשיך הלאה.
אבל אני מפחדת, מפחדת שלא יקבלו אותי, שיצחקו ויגידו לי "את לא רזה מספיק" "את לא חולה מספיק"
עליתי במשקל מאז שהייתי שם, בכל זאת עברה שנה שבה ניסיתי לגמרי בכוחות עצמי להסתדר ו"להבריא".
אני רק יודעת שאני לא יכולה לחכות עד ה4 בנובמבר, מפחדת מאוד אבל פשוט לא יכולה לחכות.
