ה Twisster הפרטי שלי...
בוקר של שבת. הילדים אצל אביהם לשבת. ואני... אני ערה כבר שעות. אתמול, הלכתי להביא לי סרטים לשבת... ושם על המדף היה מונח אחד הסרטים שאני כל כך אוהבת... לא זה לא סרט חדש... וראיתי אותו לפחות כבר 10 פעמים... ועכשיו הוציאו אותו ב D.V.D במהדורה מיוחדת. "Twister" , סרט המספר על שני מדענים שרודפים אחר סופה הרסנית ... הסרט הינו חוויה קולנועית מרהיבה רבוי באפקטים מדהימים ועוד... אבל מה שתפס אותי... והפעם קיבל את הביטוי החזק ביותר הוא ה... שקט. הדממה הזו שבאה לאחר שהסופה עוברת, הטורנדו האמתיני שלוקח כל מה שנקרא בדרכו , ועובר חולף לו בלי לבקש רשות הוא לוקח הוא הורס ופשוט הולך... משאיר שרידי בתים, מכוניות, זורע הרס שיקח שנים לתקן... וחשבתי לי על הסופות בחיינו הפרטיים. הסופות הריגשיות. הסופות הללו... והשקט שבא אחריהן. האם אנחנו חייבים אותן, את הסופות הללו ואת המהומות שהן מביאות בתוכן? את הגילויים המכוערים? את החלומות שמתנפצים... הם רצים אל המרתפים, מתחבאים מהסערה, ואז נפתחת הדלת, הם יוצאים החוצה ומביטים בהרס... מבטים ... מסתכלים... והמבט הזה בהרס... אוי המבט הזה... המבט הזה הסעיר בתוכי את הכל ופתאום הבנתי שיש בחיינו מקום לסופות האלה. כן... פתאום אני ממקמת את הסופה הפרטית שלי בחיי. ממקמת אותה. ובעיקר... מוציאה את הראש מהחדר המוגן (לא היתה לי ברירה)... ומביטה בהרס. ואז... יש את ההלם, הכאב, ואז ההחלטה... מה עושים אל מול ההרס הנורא. כל אחד מאיתנו עם ההרס הפרטי שלו. ההרס הזה... המהומות. ואז השקט. ואני... אני כבר פתחתי את הדלת, יצאתי החוצה... עשיתי הכל לאסוף את ההריסות.. למצוא עבודה (ומצאתיייייייייייייייייי והיא נפלאה). ועכשיו בתוך השקט הזה... כשבתוך השק יש את כל ההריסות של חיי, כי שמים אותם בצד אבל לא שוכחים אותם. ונדמה שזו פעם ראשונה שאני... "מכבדת" את הסופה שלי... ולא כועסת עליה... כי היום אני מנסה כל כך ל... להיות הכי טובה לעצמי. לענת ולילדיי... הסופה הזו ... שבת שלום ענת
בוקר של שבת. הילדים אצל אביהם לשבת. ואני... אני ערה כבר שעות. אתמול, הלכתי להביא לי סרטים לשבת... ושם על המדף היה מונח אחד הסרטים שאני כל כך אוהבת... לא זה לא סרט חדש... וראיתי אותו לפחות כבר 10 פעמים... ועכשיו הוציאו אותו ב D.V.D במהדורה מיוחדת. "Twister" , סרט המספר על שני מדענים שרודפים אחר סופה הרסנית ... הסרט הינו חוויה קולנועית מרהיבה רבוי באפקטים מדהימים ועוד... אבל מה שתפס אותי... והפעם קיבל את הביטוי החזק ביותר הוא ה... שקט. הדממה הזו שבאה לאחר שהסופה עוברת, הטורנדו האמתיני שלוקח כל מה שנקרא בדרכו , ועובר חולף לו בלי לבקש רשות הוא לוקח הוא הורס ופשוט הולך... משאיר שרידי בתים, מכוניות, זורע הרס שיקח שנים לתקן... וחשבתי לי על הסופות בחיינו הפרטיים. הסופות הריגשיות. הסופות הללו... והשקט שבא אחריהן. האם אנחנו חייבים אותן, את הסופות הללו ואת המהומות שהן מביאות בתוכן? את הגילויים המכוערים? את החלומות שמתנפצים... הם רצים אל המרתפים, מתחבאים מהסערה, ואז נפתחת הדלת, הם יוצאים החוצה ומביטים בהרס... מבטים ... מסתכלים... והמבט הזה בהרס... אוי המבט הזה... המבט הזה הסעיר בתוכי את הכל ופתאום הבנתי שיש בחיינו מקום לסופות האלה. כן... פתאום אני ממקמת את הסופה הפרטית שלי בחיי. ממקמת אותה. ובעיקר... מוציאה את הראש מהחדר המוגן (לא היתה לי ברירה)... ומביטה בהרס. ואז... יש את ההלם, הכאב, ואז ההחלטה... מה עושים אל מול ההרס הנורא. כל אחד מאיתנו עם ההרס הפרטי שלו. ההרס הזה... המהומות. ואז השקט. ואני... אני כבר פתחתי את הדלת, יצאתי החוצה... עשיתי הכל לאסוף את ההריסות.. למצוא עבודה (ומצאתיייייייייייייייייי והיא נפלאה). ועכשיו בתוך השקט הזה... כשבתוך השק יש את כל ההריסות של חיי, כי שמים אותם בצד אבל לא שוכחים אותם. ונדמה שזו פעם ראשונה שאני... "מכבדת" את הסופה שלי... ולא כועסת עליה... כי היום אני מנסה כל כך ל... להיות הכי טובה לעצמי. לענת ולילדיי... הסופה הזו ... שבת שלום ענת
