ה- Cure ביוגרפיה
תודה רבה למומה על הביוגרפיה הנפלאה של הקיור. אני מצאף קישור לפורום הקיור בתפוז שמנוהל ע"י חברתנו האהובה אריטמסיה . קבלו: הקדמה: הקיור, מהלהקות הבולטות בשנות ה-80, נתנה לגיטימציה למאות אלפי נערים במהלך אותו עשור לחקות את מראהו האקסצנטרי של סולן הלהקה, רוברט סמית’. הצליל של הקיור, שעבר שינויים משמעותיים למדי במהלך פעילותה, עזר להגדיר את הסגנון המוסיקלי המזוהה ביותר עם שנות ה-80, הגל-החדש. הלהקה ניגנה בתחילת דרכה פופ גיטרות רזה, עברה בהמשך לנגן פוסט-פאנק מונוטוני, ובסופו של דבר עיצבה פופ מורכב עם נוכחות מסיבית של גיטרות וקלידים. שני דברים שאפיינו את הקיור עוד משנותיה הראשונות היו המראה של רוברט סמית’ (שיער שנראה כמו קן עורבים וליפסטיק מרוח) והשינויים הפרסונליים הבלתי פוסקים בלהקה. תחלופת הנגנים בלהקה, תוצאה של אישיותו הדומיננטית מדי של סמית’, הפכה את הלהקה למסגרת בה השתמש סמית’ כדי לספר על חלומות מסויטים ומערכות יחסים בעייתיות. הוא עשה זאת דרך הטקסטים ההזויים שכתב, המראה האנדרוגיני שלו וקולו המיוסר. תחילת הדרך של ההרכב הייתה ב-76´, כשסמית’ צירף אליו את לוֹל טולהרסט ומייקל דמפסי, להקמת האיזיקיור, שמאוחר יותר הפכה לקיור. קלטת הדוגמה הראשונה שהקליטו הכילה את הלהיט הראשון של הלהקה, "Killing An Arab", מחווה לספרו של אלבר קאמי, "הזר". הקלטת נפלה לידיו של כריס פרי, מגלה כשרונות של חברת "פולידור", שהחליט בדצמבר 78´ להוציא את השיר בחברת התקליטים “Small Wonder”. בתחילת 79´ עזב פרי את "פולידור" והקים את חברת התקליטים “Fiction”. הקיור, שהייתה אחת ההחתמות הראשונות של החברה, הוציאה באותה שנה את אלבום הבכורה Three Imaginary Boys, שזכה לביקורות אוהדות בעיתונות הבריטית. האלבום, שהסאונד שלו הושפע באופן טבעי מהפאנק, הכיל את הלהיט “Killing An Arab” ואת "10:15 Saturday Night". האלבום יצא מאוחר יותר במהדורה האמריקאית תחת השם Boys Don´t Cry , והכיל את שלושת הסינגלים “Killing An Arab”, “Boys Don´t Cry” ו- “Jumping Someone Else’s Train” שנעדרו מהגרסה הבריטית המקורית. במהלך אותה שנה יצאו הקיור וסוזי והבנשיז לסיבוב הופעות משותף ברחבי האי הבריטי. במהלך אותה תקופה פרש ג´ון מקי, גיטריסט הבנשיז,מלהקתו וסמית’ לוהק כמחליף, צעד שפתח את שיתוף הפעולה הפורה בין סמית’ ואנשי הבנשיז. בתום סיבוב ההופעות פרש דמפסי מהקיור. לקראת אלבומם הבא, 17Seconds, שיצא בשנת 80´, צורף במקומו סיימון גאלופ, יחד עם הקלידן מתיו הרטלי. האלבום היווה שינוי כיוון משמעותי עבור הקיור. הסאונד באלבום הפך קודר יותר ומונוטוני, עם באס דומיננטי ותופים אלקטרוניים. האלבום בישר את המעבר של הקיור אל הפוסט- פאנק, תהליך שהעמיק עם האלבומים שיצאו אחריו. 17Seconds הניב את הסינגל “A Forest”, הראשון שזכה להיכנס למצעד הבריטי. ב-81´ הוציאה הקיור את אלבומה השלישי, Faith. האלבום Pornography, שיצא ב- 82´, הלך צעד אחד קדימה עם סאונד רב שכבתי וקודר יותר, והצליח להיכנס אל רשימת עשרת הגדולים. בתחילת שנת 83´ הצטרף סמית’ כגיטריסט אל הבנשיז, להקלטות אלבומם Hyaena, ולסיבוב ההופעות שליווה את יציאתו. באותה שנה הקימו סמית’ וסטיב סוורין מהבנשיז את ההרכב החד-פעמי The Glove, והוציאו את האלבום Blue Sunshine. מאוחר יותר באותה שנה הוציא סמית’ עם הקיור את הסינגל “Love Cats”, שהפך ללהיט הגדול ביותר שלהם עד אותו שלב. “Love Cats”, יחד עם “The Walk” ו-“Let’s Go To Bed”, קובצו יחד לאלבום Japanese Whispers, אוסף סינגלים שהיה אולי הרמז הראשון לגבי הכיוון הפופי אליו הולכת הלהקה. ב-84´, לאחר מספר זעזועים נוספים בהרכב, הוציאה הלהקה את The Top, האלבום החריג ביותר של הקיור עד אותו שלב, שלצד רגעים פופיים כמו “The Caterpillar”, הכיל קטעים מלנכוליים, והתקבל בקרירות על ידי הביקורת. שנה מאוחר יותר שיחררה הקיור את The Head On the Door, האלבום שהזניק אותה למעמד של להקת אצטדיונים בבריטניה, ואף החדיר את הלהקה לראשונה למצעד האלבומים האמריקאי. האלבום הצליח לשלב את המלנכוליה הבסיסית של הלהקה עם מלודיות פופ, בשירים כמו “In Between Days” ו-“Close To Me”. צאתו של The Head On the Door הביאה ב-86´ להוצאת אלבום האוסף המצליח Standing on the Beach (על-שם השורה הראשונה של "Killing An Arab"), ושנה מאוחר יותר להוצאת האלבום הפופי ביותר שהוציאה הקיור Kiss Me, Kiss Me, Kiss me. האלבום הכפול, שהיה הצלחה מסחרית גדולה, הנפיק ארבעה סינגלים, שהמצליח ביניהם, “Just Like Heaven”, טיפס למקום ה-40 במצעד האמריקאי. סיבוב ההופעות שליווה את האלבום הביא לפיטוריו של לול טולהרסט, שהתמיד בלהקה עוד מימיה הראשונים. טולהרסט תבע את הלהקה על-כך שלא קיבל את הקרדיט שהגיע לו, ובתום מאבק משפטי ארוך זוכה סמית’ מכל אשמה. למרות הזיכוי, העיב המשפט שהתארך על פעילות הלהקה, ורק ב-89´ הוציאה הקיור את Disintegration, האלבום שיש הרואים בו את היצירה השלמה ביותר של הלהקה. האלבום היה גם המצליח ביותר של הקיור והפך אותם באופן רשמי ללהקת אצטדיונים גם באמריקה. השיא האמנותי אליו הגיעה הלהקה באלבום סימן במובנים מסוימים גם סופה היצירתי של הלהקה. מאגריו היצירתיים של סמית´, כך נדמה, הלכו ויבשו, מה שהביא להוצאת אלבומים דוגמת Wish ו-Wild Mood Swings, שניסו לשווא לשחזר את הנוסחאות המצליחות מהאלבומים הקודמים. חוסר הצלחת האלבומים הביא את סמית’ להצהיר בהזדמנויות שונות כי הוא עומד לפרק את הלהקה. בשנת 2000 הוציאה הלהקה את אלבומה Bloodflowers , שלטענת סמית’ הוא האחרון בטרילוגיה שהתחילה עם Pornography והמשיכה עם Disintegration.
תודה רבה למומה על הביוגרפיה הנפלאה של הקיור. אני מצאף קישור לפורום הקיור בתפוז שמנוהל ע"י חברתנו האהובה אריטמסיה . קבלו: הקדמה: הקיור, מהלהקות הבולטות בשנות ה-80, נתנה לגיטימציה למאות אלפי נערים במהלך אותו עשור לחקות את מראהו האקסצנטרי של סולן הלהקה, רוברט סמית’. הצליל של הקיור, שעבר שינויים משמעותיים למדי במהלך פעילותה, עזר להגדיר את הסגנון המוסיקלי המזוהה ביותר עם שנות ה-80, הגל-החדש. הלהקה ניגנה בתחילת דרכה פופ גיטרות רזה, עברה בהמשך לנגן פוסט-פאנק מונוטוני, ובסופו של דבר עיצבה פופ מורכב עם נוכחות מסיבית של גיטרות וקלידים. שני דברים שאפיינו את הקיור עוד משנותיה הראשונות היו המראה של רוברט סמית’ (שיער שנראה כמו קן עורבים וליפסטיק מרוח) והשינויים הפרסונליים הבלתי פוסקים בלהקה. תחלופת הנגנים בלהקה, תוצאה של אישיותו הדומיננטית מדי של סמית’, הפכה את הלהקה למסגרת בה השתמש סמית’ כדי לספר על חלומות מסויטים ומערכות יחסים בעייתיות. הוא עשה זאת דרך הטקסטים ההזויים שכתב, המראה האנדרוגיני שלו וקולו המיוסר. תחילת הדרך של ההרכב הייתה ב-76´, כשסמית’ צירף אליו את לוֹל טולהרסט ומייקל דמפסי, להקמת האיזיקיור, שמאוחר יותר הפכה לקיור. קלטת הדוגמה הראשונה שהקליטו הכילה את הלהיט הראשון של הלהקה, "Killing An Arab", מחווה לספרו של אלבר קאמי, "הזר". הקלטת נפלה לידיו של כריס פרי, מגלה כשרונות של חברת "פולידור", שהחליט בדצמבר 78´ להוציא את השיר בחברת התקליטים “Small Wonder”. בתחילת 79´ עזב פרי את "פולידור" והקים את חברת התקליטים “Fiction”. הקיור, שהייתה אחת ההחתמות הראשונות של החברה, הוציאה באותה שנה את אלבום הבכורה Three Imaginary Boys, שזכה לביקורות אוהדות בעיתונות הבריטית. האלבום, שהסאונד שלו הושפע באופן טבעי מהפאנק, הכיל את הלהיט “Killing An Arab” ואת "10:15 Saturday Night". האלבום יצא מאוחר יותר במהדורה האמריקאית תחת השם Boys Don´t Cry , והכיל את שלושת הסינגלים “Killing An Arab”, “Boys Don´t Cry” ו- “Jumping Someone Else’s Train” שנעדרו מהגרסה הבריטית המקורית. במהלך אותה שנה יצאו הקיור וסוזי והבנשיז לסיבוב הופעות משותף ברחבי האי הבריטי. במהלך אותה תקופה פרש ג´ון מקי, גיטריסט הבנשיז,מלהקתו וסמית’ לוהק כמחליף, צעד שפתח את שיתוף הפעולה הפורה בין סמית’ ואנשי הבנשיז. בתום סיבוב ההופעות פרש דמפסי מהקיור. לקראת אלבומם הבא, 17Seconds, שיצא בשנת 80´, צורף במקומו סיימון גאלופ, יחד עם הקלידן מתיו הרטלי. האלבום היווה שינוי כיוון משמעותי עבור הקיור. הסאונד באלבום הפך קודר יותר ומונוטוני, עם באס דומיננטי ותופים אלקטרוניים. האלבום בישר את המעבר של הקיור אל הפוסט- פאנק, תהליך שהעמיק עם האלבומים שיצאו אחריו. 17Seconds הניב את הסינגל “A Forest”, הראשון שזכה להיכנס למצעד הבריטי. ב-81´ הוציאה הקיור את אלבומה השלישי, Faith. האלבום Pornography, שיצא ב- 82´, הלך צעד אחד קדימה עם סאונד רב שכבתי וקודר יותר, והצליח להיכנס אל רשימת עשרת הגדולים. בתחילת שנת 83´ הצטרף סמית’ כגיטריסט אל הבנשיז, להקלטות אלבומם Hyaena, ולסיבוב ההופעות שליווה את יציאתו. באותה שנה הקימו סמית’ וסטיב סוורין מהבנשיז את ההרכב החד-פעמי The Glove, והוציאו את האלבום Blue Sunshine. מאוחר יותר באותה שנה הוציא סמית’ עם הקיור את הסינגל “Love Cats”, שהפך ללהיט הגדול ביותר שלהם עד אותו שלב. “Love Cats”, יחד עם “The Walk” ו-“Let’s Go To Bed”, קובצו יחד לאלבום Japanese Whispers, אוסף סינגלים שהיה אולי הרמז הראשון לגבי הכיוון הפופי אליו הולכת הלהקה. ב-84´, לאחר מספר זעזועים נוספים בהרכב, הוציאה הלהקה את The Top, האלבום החריג ביותר של הקיור עד אותו שלב, שלצד רגעים פופיים כמו “The Caterpillar”, הכיל קטעים מלנכוליים, והתקבל בקרירות על ידי הביקורת. שנה מאוחר יותר שיחררה הקיור את The Head On the Door, האלבום שהזניק אותה למעמד של להקת אצטדיונים בבריטניה, ואף החדיר את הלהקה לראשונה למצעד האלבומים האמריקאי. האלבום הצליח לשלב את המלנכוליה הבסיסית של הלהקה עם מלודיות פופ, בשירים כמו “In Between Days” ו-“Close To Me”. צאתו של The Head On the Door הביאה ב-86´ להוצאת אלבום האוסף המצליח Standing on the Beach (על-שם השורה הראשונה של "Killing An Arab"), ושנה מאוחר יותר להוצאת האלבום הפופי ביותר שהוציאה הקיור Kiss Me, Kiss Me, Kiss me. האלבום הכפול, שהיה הצלחה מסחרית גדולה, הנפיק ארבעה סינגלים, שהמצליח ביניהם, “Just Like Heaven”, טיפס למקום ה-40 במצעד האמריקאי. סיבוב ההופעות שליווה את האלבום הביא לפיטוריו של לול טולהרסט, שהתמיד בלהקה עוד מימיה הראשונים. טולהרסט תבע את הלהקה על-כך שלא קיבל את הקרדיט שהגיע לו, ובתום מאבק משפטי ארוך זוכה סמית’ מכל אשמה. למרות הזיכוי, העיב המשפט שהתארך על פעילות הלהקה, ורק ב-89´ הוציאה הקיור את Disintegration, האלבום שיש הרואים בו את היצירה השלמה ביותר של הלהקה. האלבום היה גם המצליח ביותר של הקיור והפך אותם באופן רשמי ללהקת אצטדיונים גם באמריקה. השיא האמנותי אליו הגיעה הלהקה באלבום סימן במובנים מסוימים גם סופה היצירתי של הלהקה. מאגריו היצירתיים של סמית´, כך נדמה, הלכו ויבשו, מה שהביא להוצאת אלבומים דוגמת Wish ו-Wild Mood Swings, שניסו לשווא לשחזר את הנוסחאות המצליחות מהאלבומים הקודמים. חוסר הצלחת האלבומים הביא את סמית’ להצהיר בהזדמנויות שונות כי הוא עומד לפרק את הלהקה. בשנת 2000 הוציאה הלהקה את אלבומה Bloodflowers , שלטענת סמית’ הוא האחרון בטרילוגיה שהתחילה עם Pornography והמשיכה עם Disintegration.