אני מפנה הלאה
1. כשמגיעים אלי מדי פעם למסגרת הציבורית ילדים דוברי ערבית כי לקופת חולים שלהם יש הסכם עם המרפאה שלנו. אני מסבירה להורים שהיכולת שלי לתקשר איתם בערבית היא מוגבלת ולא מספיקה, שלתקשורת בינינו יש חשיבות עליונה ושלא די בתרגום של אמא או אבא. במיוחד אם הילד כבר לומד לכתוב. 2. אני מפנה כשמוקד הטיפול הוא בתחום שאני לא מבינה בו בכלל, כמו כוויות למשל, עם יד על הלב ובכל הכנות יש מצבים שאני מעדיפה לא ללמוד לטפל בהם אם אני לא חייבת. יש מטופלים שאני אלמד תוך כדי. מטופלים עם מחלות נדירות או למשל איך מתאימים ומכינים סדים כשצריך, זו הזדמנות בשבילי ללמוד, זה דורש ממני קצת יותר טרחה אבל שווה את המאמץ והלמידה החדשה. 3. אני מפנה למרפאה בעיסוק אחרת כשאני עמוסה ואין סיבה שילד יחכה בתור אם יש משהו אחר פנוי שאני מכירה. 4. יש ילדים שאני אפנה להוראה מתקנת, לפסיכולוג, לקלינאי תקשורת, לרופא עיניים, לנוירולוג, זה קורה כל הזמן. 5. לגבי מתחרים איזו שאלה מעניינת - נראה לי שיש, אני שואלת את עצמי היום כשהרבה אנשי מקצוע אחרים מדברים על פונקציונאליות, פעילויות בעלות משמעות, אסטרטגיות מפצות, הרי לא המצאנו את כל זה לבד וניכרות השפעות הדדיות מדיסיפלינות שכנות, במה באמת אנחנו ייחודיים, מה יש לנו שאין לאחרים (אני יודעת שיש רק כרגע לא נשלף לי). שרון.
