ה-כ-ל כ-ך ל-א-ט...

[מירי,]

ה-כ-ל כ-ך ל-א-ט...

לפעמים זה ממש מוציא אותנו מדעתנו... לדודו לוקח המון זמן לעשות דברים, לחשוב על דברים... דודו מה אתה רוצה לאכול ? אההההההההה............. אם לא נאיץ בו (מנסיון) אחרי 15 דק נקבל תשובה של עגבניה מלפפון וקוטג - וזה לא איזה צרוף נדיר אלא צרוף די שכיח של ארוחת ערב אצלנו.. הוא כבר התיישב לאכול כולנו סיימנו את הארוחה (כולל בן 3) הוא עדיין בביסים הראשונים... דודו הולך לחוג קרטה (אותו הוא מאוד אוהב) המדריכה אומרת שהוא בסדר (טוב אז הוא לא יביא מדליה באולפידה למי אכפת) אבל הוא מאלה שמסיימים אחרונים את התרגיל.... כשהוא מתלבש לבד -(במידה שלא מזרזים אותו) הוא צריך להתחיל להתלבש בערב לפני כדי לסיים בזמן ליציאה לגן... עכשיו זה לא שהוא לא מסוגל אחרת - הוא כן... ולפעמים..... לצערי זה פשוט גורם לי (ולאבא)לאבד את הסבלנות, ורק בגלל זה אני מנסה למצוא פתרון.....

 

[shlainy]

פרט לסבלנות...

מנסיון צריך להתחיל עם ילדים איטיים ו/או חולמניים בפעילות תוך התחשבות בזמן הנוסף שהוא צריך, כלומר להעיר מוקדם יותר, להתיישב ליד השולחן מוקדם יותר וכד´. בנוסף צריך להיות מאורגנים וממוקדים, ולעיתים גם להחליט בשבילם ( לדוגמא לא לתת אפשרות בחירה כשאין זמן בנושא בגדים ואוכל) כמו כן ניתן לבחון בדיקה אצל מרפאה בעיסוק/ פיזיוטרפיסטית. הבטים אחרים. למשל היפוטונוס, שעד היום לא הפריע ,יכול להפריע בשלב מאוחר יותר. ושוב סבלנות ( למרות שלא תמיד יש לנו).

 

[חנה גונן]

למירי-כל כך מוכר...

יש ילדים בגן שעונים מהר ולענין ולעומתם יש ילדים המושכים את תשובתם וזה כמעט מוציא מהדעת אם לא מזרזים אותם אבל כנראה שלכל ילד יש קצב שונה ואופי שונה ואין טעם להלחץ,כמובן שאפשר לזרז אותו אבל בעדינות ובדיבור מכבד(למשל יש אצלנו ילד שתמיד נשאר אחרון בארוחת הבוקר,אני משתדלת לת לו עוד שתים שלוש דקות ישיבה עד שאני מתחילה לנקות את השולחן ואז אני מתחילה לזרז אותו בנוסח:סליחה חמוד שאני מזרזת אותך אבל הארוחה הסתימה ואני צריכה לנקות את השולחן אומנם הוא כועס קצת אבל מפנים שלכל דבר יש זמן ומקום ונדרש ממנו לעמוד בקצב מסוים). שלך חנה גונן

 

[limori]

מירי בתור אחת שנשואה לצב אני יכולה

להבין את חוסר הסבלנות. זה באמת נורא מעקב ומעצבן. אנחנו מתחילים לאכול רואי ואני ואוטוטו מסיימים ודיויד רק בביס השני. בבוקר כדי לצחצח שיניים ללבוש מכנס וחולצה לוקח לו קרוב ל - 40 דקות. לשתות קפה לפחות חצי שעה. שלא נדבר על לנעול נעליים.... הכל נעשה באופן איטי..ואני לא רוצה לייאש אותך אבל אין לזה פתרון זה חלק מהאופי וצריך ללמוד לחיות עם זה. וחנה - אני חושבת שאת קצת טועה.... יש ילדים שהורגלו לאכול לאט וללעוס כל ביס במשך כמה דקות. אישי היקר לועס כל ביס במשך 5 דקות כשאני כעבור אלפית השנייה כבר בולעת. אז אולי הרגילו אותו כך וכשאת אומרת לו לסיים מהר אולי הוא נישאר עדיין רעב?

 

[מירי,]

../images/Emo3.gif

זה לא יכול לעבור לו בנתיים ולחזור כשיהיה נגיד בן 30?

 

[לאה_מ]

למה לשגע את אשתו? ../images/Emo3.gif

גם בן זוגי כזה. לא כמו שלימורי מתארת, אבל בהחלט לוקח לו זמן. אצלנו זה ממש לא כמו בבדיחות שהגבר צריך לחכות לאישה עד שהיא תגמור להתלבש ולהתאפר - אני עושה הכל יותר מהר משי. הוא גם יודע שזה משגע אותי, ולפעמים הוא משתדל להזדרז, אבל זה אף פעם לא יהיה ממש מהר. אצל עומר יש משהו אחר - הוא יכול להיות שקוע כל כך במה שהוא עושה, שהוא לא ישים לב לדברים אחרים. אבל זה סיפור אחר. כנראה הפתרון היחיד הוא לנסות לעזור לו להתארגן מראש כמה שאפשר (למשל, להכין בערב את הבגדים לבוקר, לסדר את התיק בערב וכו´), ובאמת לקום קצת קודם ולקחת בחשבון שהדברים יעשו בקצב שלו. חברה סיפרה לי, שאצל הבן שלה, מוסיקה קצבית עוזרת להחיש את הקצב. על שי זה לא עובד...

 

[חנה גונן]

ללימורי-אז מה...

אם הוא לועס חמש דקות?זה רק מראה שהוא אוכל בריא ושיש מבוגרים איטים שכנראה לא ישתנו,עם הילדים יש יותר סיכוי כי זה בידים שלנו ללמד אותם

חנה גונן

 

[יה-יה]

../images/Emo6.gif את אופטימית, אה...?

איזה פתרון? אני, בתור ילדה, הייתי

- הייתי אוכלת ל...א....ט..... (אני זוכרת את המשפט של אמי, מרוטת עצבים ועדיין מנסה להיות נחמדה - "ת-א-כ-ל-י כבר! ת-ל-ע-ס-י" עושה שיעורי בית (בהמשך) ל....א...ט.... - מה-זה לאט? ש-ע-ו-ת !!! הייתי מניחה את הראש לרגע על השולחן, ישנה צהרים שעה (!) על השולחן (אמא שלי דאגה שאחי לא יפריע לי. אני הייתי מבטיחה שאני עושה שיעורים ויוצאת אחרי זה מהחדר. היא היתה בטוחה שהילדה שלה חורשת בחדר, לא הפריעו לי... מכיוון שזה היה ככה כל יום, היא היתה בטוחה שאני באמת מכינה שיעורים כל הזמן הזה... לפעמים הייתי שומעת מישהו מתקרב, מרימה את הראש, עושה את עצמי כותבת ו... חוזרת לישון

). אני לא מכירה את דודו ואני לא יודעת למה הוא מתנהל באיטיות, אבל אצלי זה פשוט "בדם". עד היום אני יכולה לשרוף ´שעות´ על פעולות קטנות ושגרתיות. אני עושה הכל לאט (אבל מדברת מהר

). אוכלת, חושבת, מתקלחת, מתאפרת, הולכת - הכל לאט (זה לא נראה כל כך איטי מהצד, ומבחינתי זה יותר בשלווה מאשר באיטיות... בכל אופן, היום). עצות? אין לי. אני רק יכולה להגיד מהצד השני של הסבלנות, ששום דבר לא עזר. אין טעם להאיץ - אבל כן להסביר ולהראות (אפילו על השעון - כשהמחוג הגדול יגיע לסיפרה... יוצאים/קמים מהשולחן. זה יקח קצת זמן, אבל הוא יתחיל לקבל תחושה של מעט/הרבה זמן) מתי נגמרת הפעילות (גם אם זה להחליט מה לאכול - משהו כמו "אני הולכת להביא לי כוס מים, כשאני חוזרת - תאמר לי מה אתה רוצה". אם הוא לא מחליט עד אז - אל תאיצי בו יותר). דודו נמצא בגיל נהדר ומקסים, שבו הדימיון מ-א-ד מפותח. יתכן שהוא שקוע כל כך עמוק באיזו פנטזיה שהוא רוקם לעצמו, שכל שאלה/זירוז שלך, מפריע לו בחלומו... (נכון, כל הילדים בגיל הזה מדמיינים כל הזמן, אבל אולי הוא צריך הפרדה, אולי הוא לא יכול לענות לך שהוא בחר [שוב...] בקוטג´, עגבניה ומלפפון, כי הוא בדיוק ראה בדימיון את האיש הכחול [סתם המצאה] נכנס בדלת, קושר את הנסיכה למקרר והוא בדיוק מציל אותה...). ודבר אחרון - אני מכירה ילד, שעושה הכל לא סתם לאט... זה נדמה כאילו הוא לא עושה בכלל, נראה כאילו הוא לא זז. פשוט לא זז. ההורים שלו בדקו ויש לו טונוס שרירים נמוך והוא בחוג מצוין (לטענת הוריו) לחיזוק. בקיצור, חבל על הזמן (תרתי משמע

) - אם זו בעיה פיזיולוגית - טפלו בזה. אם זה עניין של הגיל - זה יעבור. אם זה אופיו הרגוע, השלו והנינוח - תתחילו להתרגל לזה (לאט, אבל בטוח

) אם זה אף אחד מהם - ספרי לנו מה זה.

יה-יה