ה-דילמה
לאחרונה נתקלתי ביותר ויותר דעות (גם על ידי הרבנות האורתודוכסיתת) שבאמת כל הנושא של משכב זכר נועד לאנשים "רגילים". אמירה של הרבה רבנים שהומוסקסואלית היא מריגה מדרך הטבע, והקצאתה לקאגוריות של מחלות נפש שונות (מבחינה הלכתית. קרי, כמו שלחרש יש מעמד הלכתי בגמרא של לא מחוייב במצוות וכן לא מתחייב בעברות מסויימות כך גם הומוסקסואליות). מבחינה פרקטית זה לא מתיר את המעשה ההומוסקסואלי אבל זה הופך את העוסקים בו ברמה מסויימת ל מחולים. למעין אנוסים. אני שואל אתכם - זה נראה לכם הגיוני - זאת אומרת האם מי שהחליט כן לשמור על האיסור הזה - אמירות כגון אלו יכולים לגרום לשינוי דעה? אני בתחום הזה שחררתי. אני לא מתעסק עם זה, ואני מאמין שאלוקים הרואה לעיניים וללב יתחשב בי ובכל אחד דרך אגב, ביום הדין. שופטים את האדם כל אחד בקנה מידה שלו בסופן של דבר. אבל סתם רציתי לשמוע מה חברי הפורום חושבים, ויודעים על האיסור וכמה זה פרקטי בחיים שלהם.
לאחרונה נתקלתי ביותר ויותר דעות (גם על ידי הרבנות האורתודוכסיתת) שבאמת כל הנושא של משכב זכר נועד לאנשים "רגילים". אמירה של הרבה רבנים שהומוסקסואלית היא מריגה מדרך הטבע, והקצאתה לקאגוריות של מחלות נפש שונות (מבחינה הלכתית. קרי, כמו שלחרש יש מעמד הלכתי בגמרא של לא מחוייב במצוות וכן לא מתחייב בעברות מסויימות כך גם הומוסקסואליות). מבחינה פרקטית זה לא מתיר את המעשה ההומוסקסואלי אבל זה הופך את העוסקים בו ברמה מסויימת ל מחולים. למעין אנוסים. אני שואל אתכם - זה נראה לכם הגיוני - זאת אומרת האם מי שהחליט כן לשמור על האיסור הזה - אמירות כגון אלו יכולים לגרום לשינוי דעה? אני בתחום הזה שחררתי. אני לא מתעסק עם זה, ואני מאמין שאלוקים הרואה לעיניים וללב יתחשב בי ובכל אחד דרך אגב, ביום הדין. שופטים את האדם כל אחד בקנה מידה שלו בסופן של דבר. אבל סתם רציתי לשמוע מה חברי הפורום חושבים, ויודעים על האיסור וכמה זה פרקטי בחיים שלהם.
m או אלונית בתחנת דלק, גם אם גרים בסוף העולם (סוף העולם=כל מה שדרומית לסוף יהודה הלוי). לכן, כמו תכנים אחרים שאט אט יחולו בהם התמורות מחוייבות המציאות, גם במעמד הקהילה יתחולל השינוי האיטי הזה, שכבר קיים ברוב הקהילות בעולם, אבל עוד לא הוגדר, המעמד של הקהילה מתמוסס לאיטו, ופותח פתח לקהילות מסוג אחר, כאלה שלא מסתופפות יחדיו כי חייבים, אלא לשם אהבה בלבד. אהבת ה', אהבת התורה, אהבת האדם. השאלה על מעמדו של ההומו הדתי בקהילה לא רלוונטית, כי הקהילה כפי שאנו תופסים אותה כבר לא קיימת. ומי שחושב שזה הדיון, מי שדן בשאלת הדין, ומתיר לאחרים לבצע בו עינוי דין, נמצא במעגל שאין ממנו מוצא. הדיון הוא לא על התוכן, הדיון הוא על המהות. זו לא שאלה של אסור או מותר, ולאף אדם, מלומד ככל שיהא, אין זכות מוסרית או אחרת לקבוע מי טוב בעיניי האל ומי לא. אותי לא מעניין מה חושב עלי המימסד הדתי, גם אם הוא חושב שאני cool לגמרי וגם אם הוא חושב הפוך מזה, אני לא אוכל להיות חלק מקהילה סטייל סיפור פשוט של עגנון, כי סוג כזה של קהילתיות, כמו המגניבות שאפיינה את רובין הוד והגבורה של דוד מול גוליית, כבר לא קיימים היום. היום יש חברותא, יש רבותא ויש את כל ארון הספרים היהודי על דיסק או קי*. אני לא צריך להתקפל מול הקהילה למקרה שהילד יהיה חולה ואצטרך את השכנה בשתיים בלילה, אני שותף ביצירת הקהילה, רוצה את הקהילה, כביטוי למקום החברתי והציבורי של היהדות שלי. אהבת חינם. הצורך ההישרדותי חלף, הצורך האנושי נשאר, וטוב שכך. ואת הקשר שלי עם הקב"ה אני מקיים באופן סודי, כמו שראוי להתקיים בקשר כל כך עמוק. ועכשיו אני הולך כי התעייפתי כבר. *אני יודע שיש אנשים שלוקים בחוסר יכולת להיפרד מהעבר, ומתגעגעים לחורף של 1997, כשהם היו בני חמש או חמש עשרה, ונתקעו כל המשפחה בגשם, והתפללו מתחת לעץ, וספרים נפתחו בלילות שבת לאור נרות, ודלתות גבוהות ומתוך הארונות הוצאו שמיכות והגשם המשיך לדפוק על החלון משוגע. בסדר, הבנתי, אבל לא תצליחו לשכנע אותי ש"בספר יש תחושה שאין בטקסט על המסך". אוקי, יש תחושה, אבל זה לא אומר שאני אחזור עכשיו אחורה לזמן שבו דווקא הספר שהיית צריך לא היה, למרות הארון המתפקע. אני כל כך שמח שהיחיד שהולך להציץ בכל הטקסט הזה הוא כותב ההודעה המקורי, אותו אני לא מכיר.