ניתוח
אם כן, לכאורה זמר, שיר אהבה וגעגועים שאפשר להתעורר אתו בחיוך, ובעצם שיר שיש בו בכי, מוות, פרידה. ככל שאנחנו ממשיכים לקרוא את השיר, הוא נראה לנו יותר רלוונטי לטרגדיה המדוברת (מותו של אילן רמון), על אף שחלפו כמעט מאה שנה מיום שנכתב: בבית השני של השיר, פתאום אין מדובר רק באישה ובאהובה הרחוק, והפוקוס עובר אל במשהו הרבה יותר קוסמי, אל דרכו של העולם. בבית הזה מוסברת הציפייה של הדוברת לאהוב הנמצא במרחקים בטיבו של העולם, "ככה זה בחיים"... ויש להשלים עם הגורל. עם העברת תשומת הלב של הקורא מהטרגדיה האישית של הדוברת אל מצב קיומי-אוניברסלי, השיר חדל כאן להיות אישי ונהפך לאנושי. אמנם מהיבט אישי, בגוף ראשון, אבל מתוך ראייה רחבה של אדם וגורלו בעולם. השיר מסתיים בהבטחה: "אחכה לך עד יכבו חיי, כחכות רחל לדודה". זהו אזכור לספר בראשית, אם כי בתנ"ך אין מסופר על רחל המחכה ליעקב, על דווקא על יעקב, המחכה לרחל "באהבתו אותה". ואולם הקורא המודרני יכול להשלים את הפער שהסיפור המקראי מותיר במקרה זה, ולהניח שאכן גם רחל המקראית חיכתה כל אותן שנים לאהובה, ליעקב. האישה המחכה לאהובה הנמצא במרחקים עד לשובו – שיבה שהיא לעתים טראגית - הוא מוטיב קלאסי בספרות, במיתוס ובאגדה. לא רק רחל מן התנ"ך, אלא גם פנלופה אשת אודיסאוס ב"אודיסאה" של הומרוס, או סוֹלוֶג, במחזה "פר גינט" של המחזאי הנורווגי הנריק איבסן, וגם יוליה לרומיאו... בנוסח הקודם של השיר, שרחל שינתה ותיקנה לאחר מכן, מסתיים הבית האחרון במילים "כאשר חיכתה סולבג לדודה". במחזה של איבסן, הציפייה של סוֹלוֶג לפר גינט היא טראגית: בסוף המחזה, לאחר ששניהם החמיצו למעשה את האושר הנכסף, לא נותרו להם אלא הזקנה והמוות. פר-גינט שייך למסורת היצירות המבוססות על מסע חיפוש: הגיבור יוצא לדרך ארוכה ומלאת חתחתים, עובר תחנות שונות ומבחנים, ולבסוף מוצא פתרון לחידה או אובייקט קסום שיציל את העולם. פר גינט בעצם מחפש את זהותו ובסוף מוצא לא-כלום והכלום הזה הוא הפתרון לחידה. ומי היה אותו "רחוקי"? ב-1913, כשרחל שהתה בצרפת לצורך לימודי חקלאות, היא התאהבה הכירה בחור ושמו מיכאל ברנשטיין, התאהבה בו, והשניים חשבו להינשא. ואולם רחל עמדה על כך שהיא חוזרת לארץ ישראל, ולכינרת שלה, ומיכאל לא היה מוכן לעלות לארץ הוא חזר לרוסיה, והם המשיכו לשמור על קשר מכתבים במשך כמה שנים, אבל מאז לא נפגשו עוד. באחד ממכתביו דימה מיכאל את רחל ל"סולבג מן הצפון, שהלכה לארץ התמרים". מדוע שינתה רחל את הנוסח והחליפה את סולבג הצפונית ברחל המקראית? אולי משום שהעדיפה להתייחס למקור עברי מוכר? אולי משום שראתה בציפייתה של רחל המקראית רמז לתקווה של שובו של האהוב (שהרי יעקב בכל זאת נשא את רחל לאישה כעבור 14 שנה)? ואולי לדעתי רק משום שהזדהתה עם שמה. ואולם לסיפור האהבה והגעגועים הפרטי של רחל אין חשיבות ספרותית. השיר מדבר על געגועים, ציפייה, כיסופים, על דרכו של אדם, על מוות קרוב, ואין הוא מבקש לתעד אירוע ביוגרפי זה או אחר. וכשהשיר עומד בפני עצמו, כל אחד מן הקוראים יכול לשייך אותו לעצמו לרגשות הסובייקטיביים שלו ולגעגועים הפרטיים שלו. יותר מחמישים שנה לפני רונה רמון, זהרה לביטוב, שהייתה הטייסת הראשונה בחיל האוויר הישראלי , כתבה לשמוליק אהובה: "האינך שומע, רחוקי שלי?", מבלי לדעת עד כמה מרה תהיה אחרית סיפור אהבתם.
